תקצירי ההרצאות בכינוס החמישי (2006)

אביבית אגם דאלי
השפה החזותית בפרסומות כשפה גלובלית?

בספרו THE IMAGE Boorstin, 1972)) מתאר בורשטיין את המהפכה הגרפית בטכנולוגיה. הוא טוען כי המדיה אחראים לעלייה בחשיבות התמונה וב'חשיבה בתמונות'. לאחר המצאת הצילום, המציאות הוויזואלית שהפיקו המדיה, החלה מתרגמת את הסובייקט ואת קיומו כהשתקפות (בדויה). כך, אל עולם המציאות נוסף מסך של דימויים. המבט הווירטואלי, המלאכותי, הפך לעוד מתווך באמצעותו אנו מַבְנים (מהמלה 'הבניה') את הזיכרון החזותי שלנו. במשך הזמן הפכה המציאות להיות יותר ויותר למציאות של דימויים. ככל שרבו סדרות טלוויזיה שמקורן מחו"ל הן השפיעו על אוצר הדימויים המקומי.

בתחום הפרסום העולמי, מ-1974 החלו סוכנויות כמו ה-Image Bank, לייצר קטלוגים של תצלומים שהיו אמורים ליצור את האווירה ואת הלך הרוח שהמפרסם רצה להעניק למוצר (Frosh, 2003). מדובר בערך מוסף למוצר ולא חלק אינטגרלי ממנו. כך, למשל, תצלום של חוף ים יכול היה להתאים לפרסומת לנופש או לאתר אינטרנט – בהתאם לאווירה שהמפרסם רצה ליצור בקרב נמעני הפרסומת הפוטנציאלים. להלך רוח זה יש קשר עם המשמעות התרבותית שאותה מקרין הצילום על הפרסומת. כיוון שסוכנויות כמו סוכנות ה- Image Bank הפכו לבין-לאומיות, הן העבירו את הדימויים החזותיים שלהן לרחבי העולם ועל-ידי כך תרמו לסוג של אחידות תרבותית: כך למשל דימוי של הצלחה נראה דומה במקומות שונים בעולם (למרות שהטקסט הכתוב שבצדו שמר את המסר הלוקלי). לישראל הגיעו קטלוגים אלו מאוחר יותר ותרמו במידה רבה לגלובליזציה.

בהרצאה אדגים כיצד דימויים חזותיים בישראל הושפעו מדימויים חזותיים שמקורם בתקשורת הגלובלית והן מדימויים לוקליים.

ביבליוגרפיה חלקית

פני אור
האנגלית כלינגוא פרנקה

בשנים האחרונות גבר מספר דוברי לאנגלית והגיע לכ-3 מליארד איש, כאשר הרוב הגדול דובר אותה כשפה שנייה או כשפה זרה. השינוי הכמותי הביא לשינוי איכותי בכמה מישורים: שינויים בשפה עצמה ונוהלי השימוש בה; שינויים בתדמית 'דובר האנגלית' ובמעמדו של ה-'native speaker'; שינוי במודלים וסטנדרטים של הוראת האנגלית, בארצות בהם האנגלית אינה השפה השלטת.

עיקר השימוש באנגלית היום הוא כ'לינגוא פרנקה': שפה נטולת תרבות שאיש אינו דובר אותה כשפת-אם, ושמשתמשים בה כאמצעי תקשורת בין אנשים הדוברים שפות שונות. כיום, האדם המשכיל הטיפוסי דובר שתי שפות לפחות: שפת-האם, וכן אנגלית. נכון שיש עדיין ציבור גדול המשתמש בשפה האנגלית כשפת-אם לתקשורת פנים-לאומית (intranational) – אבל הוא, כאמור, המיעוט. דוברי האנגלית כשפת-אם, אינם כבר 'בעלי הבית', והשפה מתפתחת לכיוונים המוכתבים על-ידי השימוש בה כלינגוא פרנקה, ולא על-ידי השימוש בה כשפת-אם. לאנגלית כלינגוא פרנקה יש תפקידים אינסטרומנטליים בלבד, והיא אינה מייצגת תרבות או זהות לאומית (Alptekin, 2005).

תופעת האנגלית כלינגוא פרנקה היא תופעה חדשה המחייבת תפיסה חדשה (Seidlhofer, 2004): שפה שהיא sui generis – סוג שפה מיוחד ועצמאי שעוד ייכתבו עליה מחקרים רבים בעתיד הקרוב.

ביבליוגרפיה חלקית

וילי אליאס
שיפור התעתיק של שמות ערביים (ללטינית או לעברית) אשר עד כה לא ניתן היה לבטאם כראוי

היעדר חוקי תעתיק של שמות ערביים, הן אל הכתיב הלטיני והן לכתיב העברי, גורר שיבוש בהגייתם באמצעי התקשורת המודפסת ובאמצעי התקשורת האלקטרונית.

בהרצאה יוצגו מרכיבים בסיסיים אחדים אשר, לעניות דעתי, יש בהם בכדי לשפר את יכולת ההגייה במידה רבה, דבר שיוסיף מכובדות לשפה ולדובריה.

אלק אפשטיין ונינה חיימיץ
Multilingualism of the Israeli Press

The sociology of language and the sociology of communication are well-established fields in Israeli social sciences. However, until now they have mainly developed separately from one another. Though a few studies of print media in such foreign and community languages as Russian, Arabic, German, Yiddish and Ladino have appeared, no systematic comparative research of the non-Hebrew Israeli media has been published to date. The goal of the proposed research is thus to "bridge" between the sociology of language and the sociology of communication through the study of the development of mass communication in various languages in Israel since the establishment of the state.

In the framework of this study, the role of the language factor in the globalization process will be re-evaluated. It is a common claim that English is the only language in the world that benefits from globalization. The claim is that, due to its dominance, English has also become the "hegemonic" and "neocolonialist" language; most authors consider the transformation of English into a new lingua franca to be a threat to multilingualism and multiculturalism.

However, a detailed analysis of the Israeli case leads to the opposite conclusion: globalization seems to cause neither the total dominance of English nor the decline of community languages. On the contrary, the technological innovations associated with globalization contribute to the flourishing of both print and electronic media in numerous languages. Only about 56 per cent of Israeli newspapers and periodicals (namely, 659 of 1,136) appear in Hebrew. The total number of newspapers, radio stations and TV channels in a variety of community languages has been growing constantly, so that today this number is higher than ever before. Consequently, the claim that globalization inevitably involves the strengthening of the role of English as a "lingua franca" while diminishing the status of the "local" languages should be reconsidered, with the Israeli case serving to build a broader theoretical model that emerges at the final stage of the research proposed.

מילי אפשטיין-ינאי
לקראת ניסוח מבני של אי-הבנות במוסד להשכלה גבוהה

מוסדות להשכלה מהווים מסגרות ארגוניות עבור מעשיהם של עובדים מסוגים שונים: פקידים, מנהלים, מזכירות, מורים, אנשי תחזוקה ועוד. המגעים האנושיים המתקיימים במסגרות אלו מתוארים בספרות כיחסים מורכבים, אשר מאופיינים רבות על-ידי המתח בין מעשה הפרט לבין המערכת הממוסדת והאדמיניסטרטיבית.

הרצאתי תעלה לדיון סוגיה הקשורה למגעים אלו: מקום ההצטלבות הסימבולית שבין מעשה הפרט בהיותו מורה במוסד להשכלה גבוהה לבין המסגרת האדמיניסטרטיבית של המוסד, מתוך ניסיון לתאר את "אי-ההבנות" היכולות להתגלות במקום זה. אנסה לאפיין את הלוגיקה של מהלך זה, הן בכלים רטוריים והן בכלים דיסקורסיביים. לשם כך, איעזר בניתוח באופן משולב בכלים הלקוחים ממודל ארבעה סוגי השיח של לאקאן ובפיגורות רטוריות. ניתוח זה יאפשר לי לדון בגילויים של הלא-מודע בממד האישי והקבוצתי-ארגוני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחזרה של מבנה התנגדותי מודחק. תופעה זו מובילה ל"רעשים" תקשורתיים: אי-הבנות בלתי נמנעות ופרשנויות במהופך הנשענות על סינקדוכה וכיאזם.

הצגתי תתאר את היחסים המתגלים ברווח שבין הצהרות גלויות לבין הרטוריקה המעצבת אותן, ואשר להם אפקט על העשייה. אנסה אפוא להציע ניתוח מבני של רצף אירועים בעלי אופי ניהולי, מתוך שאיפה לבדוק את אופי היחס שבין מקום ממוסד, לבין השפה המדוברת מאותו מקום. וזאת, מתוך הנחה ש"טקסט" מסוים נרקם שם (Anward, 1992 ; פלד, 1995). הציפייה היא שסוג של "אמת" תתגלה במהלך בדיקה זו.

ביבליוגרפיה חלקית

נועה בדיחי-קלפוס
חזרות, הפרעות וחפיפה בשיח היומיומי

החזרות בשיחה היומיומית שגורות, ועל כן מהוות חלק ממאפייני השיח הדבור. אנשים חוזרים על מילים ומשפטים ברמת התור (turn taking), הם חוזרים גם על תורים שלמים של עצמם ברמת השיח כולו, אבל הם גם חוזרים על מילים, משפטים ותורים שלמים של בני שיחם (interlocutors). בשנים האחרונות מתפרסמים מחקרים שונים בנושא החזרות (ראה למשל טאנן 1984, 1987 וקלארק 1998). חלקם מתייחסים לחזרות כצורך שנוצר בשל אופי התקשורת הדבורה: שיחות פנים-אל-פנים. מחקרים אלה (למשל מחקריה של טאנן) מזהים דחפים קוגניטיביים ואינטראקטיביים המאפיינים את החזרות בשיח הדבור: הפקת המלל בקלות, יצירת שיח קוהרנטי יותר, שמירה על התור, "הרווחת" זמן והקלה על הבנת השומע. חלק אחר מהמחקרים עוסק בחזרות כדרך לגשר על הפרעות, כגון: רעש שהדובר יצר או הפרעה של בן השיח. כך, למשל, שיעול של הדובר או בקשה של בן השיח להבהיר את הדברים מאלצים את הדובר לחזור על דבריו.

ההרצאה עוסקת בסוג מסוים של חזרות כדרך לגשר על הפרעות: חזרות עצמיות בשל הפרעות מצד הנמען (= המקבל, recipient, דובר ב'). אטען כי החזרות הללו אינן מופיעות באותו התור, אלא המילים החוזרות מופיעות בתורים שונים: לרוב ההיקרות השנייה של המילה החוזרת מופיעה בתור העוקב להיקרות הראשונה. אראה כי החזרות העצמיות הללו אינן תלויות רק בדובר עצמו, והן תוצר של ההידוד (האינטראקציה) בין הדוברים. חזרות אלו הן לרוב אוטומטיות ומשקפות מבנים תחביריים ותבניות שנאמרו קודם בשיח. לא יידונו כאן הפרעות חיצוניות שאינן תלויות בהידוד בין הדוברים, כגון: רעשים סביבתיים, רחשים שונים ועוד.

בהרצאה בחרתי להתמקד בשני סוגי הפרעות מצד הנמען:

  1. הפרעות מצד הנמען הקוטעות את דברי המוען
  2. 2.הפרעות מצד הנמען הגורמות לחפיפות בין דברי שני המשתתפים.

בחלק הראשון של ההרצאה אתייחס למקרים שבהם דובר א' מאפשר לדובר ב' להעיר את הערתו ורק אחריה מסיים את דבריו תוך חזרה על חלקי המבע שנאמרו על ידו לפני הקטיעה. מקרים אלו יכונו על ידי בשם 'קטיעה'. בחלק השני אתייחס למקרים שבהם דובר ב' נכנס לדבריו של דובר א', אולם דובר א' אינו מפסיק את שטף דיבורו ונוצרת חפיפה בין המבעים של המשתתפים בשיחה. חפיפה זו גורמת לדובר א' לחזור על המילים שנאמרו על ידו, במקביל לדובר ב'. בשני המקרים, חזרות אלו על המבעים קשורות באינטראקציה בין הדוברים, שהרי לולא הפרעתו של דובר ב' סביר להניח כי דובר א' לא היה חוזר כלל על דבריו.

חגית בוני-נח
מה בין אנטי לשון, סלנג ואַרְגוֹ – שפת התרמילאים המשתמשים בסמים

מזה עשר שנים ויותר אני מלקטת את המילים המשמשות בסלנג הסמים בישראל. זהו סלנג דינאמי מושפע ממצבים שונים, מתרבויות ומאופנות שונות. בסלנג הסמים בישראל נעזרות קבוצות שונות אשר באות מכל קצוות הקשת החברתית.

הרצאה זו תתמקד בשפתם של התרמילאים הישראלים המשתמשים בסמים. את שפת התרמילאים המשתמשים בסמים אספתי כחלק ממחקר שערכתי להבנתה ולחשיפתה של בו-תרבות1 (co-culture) התרמילאים המשתמשים בסמים. לצורך מחקרי ערכתי ראיונות עומק חצי מובנים עם עשרות תרמילאים במהלך טיולם, ולאחר ששבו לישראל. נוסף על זה ערכתי עשרות שיחות וראיונות לא-פורמאליים בתאילנד ובארץ. במקביל ערכתי תצפית משתתפת במהלך חמישה ביקורים בתאילנד (בין 1995 ל-2003). כמו כן, ליקטתי ביטויי סלנג מתוך ספרים שכתבו תרמילאים לשעבר, ומתוך אתרי אינטרנט רלוונטיים.

התרמילאים הישראלים משתייכים בעת טיולם לבו-תרבות (co-culture) של התרמילאים הכוללת ערכים, נורמות, מנהגים, טקסים וגם שפה ייחודית. השימוש בסמים הוא אחת מהנורמות הרווחות במהלך הטיול. מחקרים מצביעים על שיעורים גבוהים מאוד של שימוש בסמים בקרב תרמילאים בהשוואה לשאר האוכלוסייה, ואפילו בהשוואה לצעירים בני גילם שלא טיילו (מבורך, 1997; בר-המבורגר ולדרמן, 1998; דיין, 1999; בר-המבורגר, 2004; Segev, Paz & Potasman, 2005). תרמילאי טירון הנכנס לבו-תרבות התרמילאים המשתמשים בסמים, קולט את הנורמות המקובלות בתרבות זו ואת ערכיה, גם באמצעות לשון אמצעי התקשורת, ככלי לחִברות (socialization), ללכידות קבוצתית ולציון הזהות החברתית.

בשפת התרמילאים המשתמשים בסמים אפשר למצוא אפיונים של אנטי-לשון (anti-language). על-פי מוצ'ניק (2002) זהו ביטוי קיצוני לניבים חברתיים אשר נוטים להיווצר בתת-תרבויות או בקבוצות המצויות בשוליים החברתיים, בעיקר כאשר הן מקיימות פעילויות לא חוקיות. מוצ'ניק מציינת כי סלנג ((Slang וארגו (Argo – סלנג האסירים) הם סוגים של אנטי-לשון. במחקרי נוכחתי לדעת כי הם באים לידי ביטוי גם בשפת התרמילאים המשתמשים בסמים.

לשון התרמילאים המשתמשים בסמים מנכסת מילים מעולמות תוכן רבים ומגוונים:

  1. סמים – סוגי סמים, שמות וכינויי סמים, כלים ועזרים לצריכת סמים, דרכי השימוש בסמים, מידות וכמויות, פעולות של שימוש בסמים, דרגות איכות, משתמשים בסמים לסוגיהם, התחושה שאחרי נטילת סמים, טקסים ואירועים של שימוש בסמים, דרכים להשגת סמים.
  2. שיגעון ופסיכוטיות – טירוף ושיגעון, בלבול, חוסר התמצאות.
  3. עבריינות ואסירים – שימוש בסמים, סחר בסמים, הברחה, ייבוא וייצוא של סמים.
  4. צבא ומלחמה – כלי נשק, תחמושת, טיפול בכלי נשק.
  5. לשונות זרות – הינדית, ערבית אנגלית.
  6. תרבות הפנאי – בילויים, מנוחה, הנאה, אכילה ושתייה.
  7. אתרים של תיירות סמים – מקומות ומתחמי סמים בעולם.

שוש בן-ארי
הוראת הערבית בעידן הגלובליזציה – האם הגזרות הן גזירות?

בהרצאתי אציג את האינטראקציה בין עולמות תוכן אלו לשפת התרמילאים המשתמשים בסמים תוך ניסיון להבין עודף מילים מתחום מסוים, היעדרות מילים אחרות והשפעת שפתם על קבוצות נוספות העושות שימוש בסלנג הסמים בישראל.

בהוראת הערבית בארץ, הן בבתי הספר התיכוניים והן באוניברסיטאות, מקובלת שיטת התרגום כאמצעי כמעט יחיד להבנת הנקרא, וספרי הלימוד הקיימים מכוונים לענות על מטלת ההעברה משפה לשפה, תוך התמקדות בדקדוק הערבי ובתחביר הנורמטיבי כחלק הארי של לימוד השפה. בעוד העולם הערבי כולו מתלבט ומתחבט בכל הנוגע להתחדשות השפה בעידן הגלובליזציה, הולכים וגוברים הקולות הדורשים שינויים, בארץ עדיין נוהגים ללמד בשיטות הנהוגות מאז ראשית המאה שעברה. גם ספרי הלימוד החדשים ביותר אינם מתמודדים עם אתגרי הוראת הערבית של ימינו: היווצרות תמורות כתוצאה מחדירת מושגים חדשים, התפשטות אמצעי התקשורת ההמוניים בקרב דוברי הערבית והמצאת סוגות ספרותיות חדשות בנוסף על הקיימות או, לעתים, במקומן. אלה גורמים להיווצרות מציאות לשונית חדשה שיש לתת את הדעת עליה בעת הוראת שפת התקשורת העכשווית. לכך יש להוסיף את העובדה כי רבים מלומדי השפה הערבית באוניברסיטאות בארץ אינם אנשי לשון אלא אנשי היסטוריה ומדע המדינה, ולימוד הדקדוק, עליו בדרך-כלל אינם אמונים, מעכב את יכולתם לרכוש כישורים בהבנת הנקרא, ואף מרפה ידי רבים.

בשנתיים האחרונות ניסיתי להתמודד עם אתגר זה בכיתת לימוד של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון בחיפה. בכיתה למדו סטודנטים שלא ידעו ערבית קודם לכן. במקביל לימדתי כיתה תוך הסתמכות על ספרי הלימוד החדשים ביותר בשוק (ספריה של תקווה חסון להוראת הערבית הספרותית) ובהתאם לסדר ההוראה המוצע בהם.

התוצאות הראשוניות מעידות כי ניתן לקצר את תהליך הוראת האמצעים (גזרות, מבנה המשפט, ניקוד סופי ברובו וכו') ולהגיע ביתר מהירות אל המטרה: קריאה והבנה של עיתונות וטקסטים בני ימינו.

בסקירתי זו אביא כמה דוגמאות להשמטת נושאים המהווים עד היום חלק אינטגרלי מהוראת הערבית כשפה זרה, תוך הצעת דרכים חלופיות לצרכי פענוח הטקסט, בעיקר תוך שימוש באינטרנט (מילונים, קבוצות-דיון, עיתונים יומיים וכו'). העניין והסיפוק אצל הלומדים, תוך השענות על אספקטים לשוניים מובהקים היו גדולים בהרבה מאשר אצל הלומדים בשיטות הישנות, והם הגיעו להבנת הנקרא מהר יותר ובהתלהבות שגרמה להאצת התהליך.

ביבליוגרפיה חלקית

גלית בן-ישראל
לשון פוליטית – התבוננות פרשנית בשיח של מקבלי החלטות פוליטיים בכלי התקשורת באירועים של פיגועי-מיק ומצבי מחטף

מאמר זה עוסק בהתבוננות פרשנית בשיח של מקבלי החלטות פוליטיים בכירים, בממשלות ישראל לדורותיהן, באירועים של פיגועי-מיקוח ומצבי מחטף שבוצעו על-ידי ארגוני טרור פלסטינים בין השנים: 1994-1968. המחקר בוחן את אירועי פיגועי-המיקוח ומצבי המחטף בשתי רמות בסיסיות: ברמה הראשונה, רמת הסיפור הרשמי (הגרנד נרטיב), כפי שהיא משתקפת בטקסטים של מסמכי התקשורת הציבורית ובראיונות והצהרות של מקבלי ההחלטות הפוליטיים. ברמה השנייה, רמת הסיפור האלטרנטיבי, נעשה ניסיון במחקר זה להבין באמצעות כלים ופרקטיקות של פרשנות טקסט ושפה, את תפיסת ה"ישראליות", באמצעות פירוק ופירוש של השיח הרשמי.

ממצאי המחקר מצביעים על קיומו של פער, בין ההצהרות של מקבלי ההחלטות הפוליטיים בישראל, בנוגע להצלחה בפעולות החילוץ הצבאיות באירועים של פיגוע-מיקוח ומצבי מחטף, לבין המציאות. מקבלי החלטות פוליטיים בכירים ואנשי צבא בכירים בשיתוף עם כלי התקשורת מייצרים במשך שלושה עשורים, באמצעות מלל תקשורתי, תמונה שקרית של הצלחת פעולת חילוץ צבאית שנכשלה. את מות בני הערובה הם משליכים על החוטפים, למרות שבאירועים רבים מות בני הערובה נגרם מאש מחלציהם. החוטפים מוצגים כאנשים המזלזלים בחיי אדם, בעוד מקבלי ההחלטות הפוליטיים והצבאיים מוצגים כאנשים המתחשבים בחיי בני אדם, למרות שהעובדות מצביעות שוב על תמונה שונה לפעמים. בנוסף, מתבצעת השתקה של הדיון במהות ההחלטה הכמעט-תמידית על פעולות חילוץ צבאיות במקרים של פיגוע-מיקוח ומצבי מחטף, על-ידי מקבלי ההחלטות (ממשל וצבא) הבכירים ועל-ידי כלי התקשורת, על-ידי הטיה תקשורתית לנושאים שוליים למהות הדיון כמו: דיון בפרטים הטכניים של כישלונות המבצעים השונים, או מתן במה בכלי התקשורת למקבלי החלטות פוליטיים כדי לאשר את החלטות הממשלה: "לא להיכנע לחוטפים" ו"לא לנהל עמם משא ומתן", ובנוסף, פרסום מאמרי מערכת בעיתונות הכתובה והבעת דעות קונסנזוסיאליות להחלטות הממשלה בתקשורת, אחרי כל פעולה של פיגוע-מיקוח או מצב מחטף.

שיטת המחקר היא השיטה האיכותנית, המושפעת מגישת הסימבוליזם הריאלי (Symbolic Realism). לצורך המחקר נערכו ראיונות עומק עם מקבלי החלטות פוליטיים בכירים (שמעון פרס, משה ארנס, דן מרידור, רחבעם זאבי, יוסי ביילין ויוסי אחימאיר), אשר נותחו בשיטה של ניתוח תוכן (Text analysis).

ביבליוגרפיה חלקית

מרים בן-רפאל
אנגלית בעיתונות הנוער – המקרה הצרפתי

צרפתית כמו רוב שפות העולם העכשוויות מגלה תופעות רבות של אנגליסיזציה. כמו כן, שפת הנוער הפרנקופוני רגישה ביותר להשפעת האנגלית. חוקרים רבים טוענים שנטייה זו מחודדת ומחוזקת על-ידי סרטים, מילות המוזיקה הבין-לאומית, עיתונות העולם ואמצעי תקשורת החדורים בשאילות וביטויים אנגליים. כבר בשנות ה-60 טענו שאנגלית מקולקלת באה לתפוס את מקומה של הצרפתית של הנוער המאבד בצורה זו הן שפת האם שלו והן האנגלית המתוקננת הנרכשת בבית הספר. חוקרים אחרים סוברים ששפת הנוער, בהיותה מטבעה דינאמית ויוצרת, מאמצת את האנגלית שב"אוויר התקופה" ככלי ביטוי נוסף על הכלים הלשוניים האחרים שברשותם – כגון קיצורים, חידושי לשון, מילות קוד וכו'. ברצוננו לבדוק מה מעמדה של אותה תופעת אנגליסיזציה, ובעיקר אם אמנם נכון שהאנגלית באה כתחליף לשפה הצרפתית אצל הצעירים הפרנקופונים. לשם כך, בחרנו להתמקד בעיתונות הנוער כאשר ידוע ששפת כתיבתה קרובה לשפת הדיבור של הצעירים עצמם. ניתחנו עיתוני נוער צרפתיים המופיעים בצרפת ובבלגיה והמיועדים לבני

15-10. אספנו בחומרים האלה מילים, ביטויים ומבני לשון השאולים מאנגלית. הניתוח מוביל למסקנה שהאנגלית המצויה בעיתונות זו נשארת בעיקר מוגבלת למבעים המתייחסים לתחומים ספציפיים של השיח וכי שמושי האנגלית מהווים לרוב אמצעי לשוני המגדיל את המשלב האופייני לצעירים מבלי לפגוע במרכיבים אחרים. במילים אחרות, מדובר על תופעה של "צרפתית פלוס" ולא "צרפתית מינוס".

ביבליוגרפיה חלקית

ניבי גומל
הוראת עברית בעידן של תמורות – ספרי לימוד עברית מרוסג'וק על סף המאה ה-20

בהרצאה המוצעת יוצגו התמורות שחלו בהוראת העברית בסוף המאה ה-19 בקהילות היהודים הספרדים, כפי שהן משתקפות בשלושה ספרי לימוד להוראת עברית שנכתבו בספרדית-יהודית (מכאן ואילך ס"י) והתפרסמו ברוסג'וק (רוּסֶה) שבבולגריה בין השנים 1902-1894. שלושת הספרים הם חלק מקורפוס בן 16 ספרי לימוד להוראת עברית שנכתבו בס"י בין השנים 1935-1823, והתפרסמו בקהילות היהודים הספרדים באימפריה העות'מאנית ובמדינות שקמו במהלך התקופה הנחקרת בטריטוריות שאבדו לאימפריה במהלך התפרקותה. ספרים אלה נחקרו בעבודת דוקטור שנכתבה בהנחיית פרופ' אורה שורצולד וד"ר שמואל רפאל מאוניברסיטת בר-אילן.

התמורות יתוארו בעיקר על-פי המשתקף בספרים האלה: 1) מורה לילד מאת חיים אלעאג'ים, תרנ"ד (1894); 2) ספר המקרא חלק שני מאת אהרן מנחם, 1899; 3) ספר המקרא חלק שלישי מאת אהרן מנחם, 1902.

מטרת ההרצאה להציג את התמורות שחלו בהוראת העברית במהלך התקופה הנחקרת בקהילות היהודים הספרדים מן הבחינות האלה: א) אוצר המילים העברי וסוג הלשון המונחל בספרים; ב) תוכני הטקסטים המובאים בספרים; ג) מטרות הוראת העברית.

על-פי הממצאים נַראה כיצד אוצר המילים העברי המונחל בספרי הלימוד הפך מאוצר מילים מן המקרא והתפילה לאוצר מילים מתחומי חיים המבטאים את עולמו של הלומד הצעיר, וכיצד סוג הלשון הפך מלשון המקורות ללשון שאפשר לתאר באמצעותה ענייני יומיום ואף אפשר לשוחח בה. כמו כן, נראה את השינוי שחל בתוכני הטקסטים הנלמדים בספרים מטקסטים ליטורגיים לטקסטים המלמדים תכנים מגוונים המתארים את ההיסטוריה היהודית, את המפעל הציוני, את החייאת השפה העברית, את בולגריה ועוד. נראה גם כיצד השתנו מטרות הוראת העברית מהנחלת הקריאה לצורך תפילה וקריאה בכתבי הקודש להנחלת הלשון לצורכי כתיבה ושיחה.

ביבליוגרפיה חלקית

אימאן גרה
Multiscriptal and Multilingual Representation of Palestinian Arabic in Written Online Communication

This paper analyzes effects of computer-mediated communication (CMC) on the spread of written dialectal Arabic. Recent developments may threaten the status of standard Arabic. Since the mid-1990s, text communication technologies have proliferated. Younger speakers are writing colloquial messages in SMS, instant messaging, chat, blogs, emails, and listserv forums. Arabic is not easily represented online. Young Arabs use Latin and Arabic letters, producing "ASCII-Arabic," in instant messaging in Gulf Arabic (Palfreyman and Al-Khalil, 2003), and in CMC usage in Egypt (Warschauer et al., 2002). When an Arabic letter does not have a phonetic Latin equivalent, numerals and other adjustments are used. There is much individual variation, most prominent in the representation of vowels. This study focuses on the form of Arabic used by Israeli Arabs. Replying to a questionnaire, 200 Palestinian Israelis  reported using a mixture of Arabic, Latin, and Hebrew letters. The study also includes an analysis of 100 messages (SMS, e-mails, and MSN Messages). "Hebrewized" and "Romanized" dialectal Arabic is written in a form based on urban usage of the Galilee, rather than the Triangle dialect, even among Arabs living in the Triangle area. However, some participants from the Triangle made use of some rural sounds characterizing their dialect.

Selected References

ברנדה דנט
'What a Wonderful Du-Krav This is!' Flaming, Gender and Culture on an English-Language Listserh3 for Israelis

Flaming, sudden, intense conflict in online communication, has both unique digital features and continuities with oral verbal dueling (Danet 1998; McDowell 1985). This paper analyzes a flaming sequence on an English-language listserv for Israelis in the United States. Participants were mainly native Hebrew speakers with a good command of English. This sequence involved the exchange of hurtful insults, yet was a source of playful pleasure for some, and inspired linguistic creativity in the provocateur. Earlier studies argued that technological factors account for flaming. Here, I argue that cultural and linguistic aspects are important, including Jewish disputatiousness (Schiffrin 1984), dugri speech style (Katriel 1986), the disinhibiting effect of disputing in a second language (Dewaele 2004), and the pervasiveness of aggressive masculinity in Israeli society (Azmon and Izraeli 1993; Golan 1997; Herring 1994). This paper contributes both to ethnographic studies of flaming and to the study of multilingualism on the Internet (Danet and Herring in press).

Selected References

מיה הוד
הווה, מילים, תנועה

האם יש בודהא

גם בזנב הסוס?

רוח סתיו

שיקי

הייקו, שירת זן יפנית, היא תמצות חוויית זמן הווה במילים, לא מפאת חוסר זמן, אלא כאמנות של דיוק. חופש בתוך גבולות (מספרי הברות, עונות שנה וכו'), עצירת הזמן להתבוננות מופתית בטבע, בחי, באדם. צילום הרגע ביפן של המאה ה-17 דילג אל זמננו אנו, בגרסה המודרנית היפנית

חולפים זה על פני זו

במדרגות הנעות

בכיוונים הפוכים

שמחתי להיות אתך

ולו לרגע

מאצ'י טאווארה ( "יום השנה לסלט" )

וכן בהמצאת ה"קימו", שהוא הגרסה הישראלית להייקו

קניתי ספר ללימוד שחמט

זה זמן טוב לצאת לרחוב

ולחפש חתיכה.

רועי צ'יקי ארד ( "הכושי" ).

משוררי ההייקו היפנים היו נזירים שחיו במנזרים או שוטטו כנוודים וככאלה כתבו על טבע, דרך ונזירות. משוררי הגרסאות המודרניות הם צעירים שכותבים על חיי עיר, כסף ואהבה.

בהרצאה הנני רוצה להציג את הפשטות, הדיוק והצמצום כדרך חיים שקיבלה ביטוי באמנות, ואת הגלגול הנוכחי של הז'אנר, באמצעות דוגמאות וסיפורים.

האם שמירת הצורה רלוונטית כשהתוכן שונה כל-כך?

האם באשו היה מתהפך בקברו, או שהעיקר הכוונה?

גונן הכהן
אתיקה בשיחה היומיומית – ביצוע ומשמעות של הפרת נורמה שיחתית אחת

העולם החברתי מבוסס על נורמות שנבנות ומשוחזרות בפעולות חוזרות ונשנות (Garfinkel, 1967). הפעולה החברתית מבוססת, לפי אסכולת חקר השיחה, על זוגות עוקבים (Schegloff, 1968). הזוגות הם צמד מבעים שהאיבר הראשון בהם הופך איבר שני מסוג מסוים, או לעתים מסוגים מסוימים, לרלוונטי כצעד תגובה, באופן דומה למקסים של גרייס – היה רלוונטי (Grice, 1975). שאלה הופכת תשובה לצפויה ורלוונטית ובקשה הופכת היענות, או סירוב, לצפויה ורלוונטית (Pomerantz, 1984).

בשיחה בין שתי נשים בוגרות שנוסעות לבילוי לילי כלל זה מופר במספר מקרים, והצגה זו מבוססת על ניתוח המקרים האלה. הנהגת מבקשת משותפתה הנחיות כיצד לנסוע, אולם בקשות אלה זוכות לתגובות לא צפויות שלעתים נתפסות כלא-רלוונטיות. התגובה לבקשה הראשונה מעוצבת באופן שתיראה רלוונטית, אך היא אינה צפויה. התגובה לבקשה השנייה מעוצבת באופן שהנהגת מתקשה להבין את הקשר בינה לבין הבקשה, ולכן רואה אותה כלא-רלוונטית. לאחר שתי הבקשות הראשונות, שזוכות לתגובות בלתי צפויות, משנה הנהגת את עיצוב בקשותיה משאלות פתוחות לשאלות כן/לא באשר לדרך בה יש לנסוע. השינוי מצמצם את היכולת לעצב תגובה בלתי צפויה, אך לא מונע מהמשיבה להגיב בדרכים לא צפויות, ולהמשיך להפר את כלל הרלוונטיות. ההפרות מובילות את המשתתפות לתת הסברים (accounts) האחת להתנהגות רעותה. הנוסעת, שמפרה את הכלל, נותנת הסבר בו היא מאשימה את הנהגת. הנוסעת טוענת שהנהגת מבקשת הנחיות למרות שהיא יודעת את הדרך, הפרה של אחד מתנאי הכנות של בקשות (אוסטין, 2006).

ניתוח הדוגמאות מהשיחה המסוימת מחזק את חשיבותו של עיקרון הרלוונטיות כעיקרון מוסרי שהפרתו מחייבת הסבר על ידי המשתתפים עצמם. הפרה חוזרת של עיקרון שיחתי וההסברים לה יכולים לנבוע מבעיה בקשר החברתי בין שתי המשתתפות שנוצר קודם לכן בשיחה. הקשיים בשמירה על כללי השיחה נובעים מבעיה זו שמעידה על התרופפות הקשר בין שתי המשתתפות. שיחה זו יכולה לרמוז שהאתיקה המבססת את הפרקטיקות הזעירות של היומיום, הנורמות החברתיות הבסיסיות, גם היא קשורה ביציבות המסגרת החברתית בה היא מתקיימת.

ביבליוגרפיה חלקית

חנה הרציג
תבניות מטפוריות בלשון העיתונות הפוליטית: "אירוע שרון"

לשון התקשורת רוויה במטפורות, רבות מהן מטפורות שחוקות. דווקא המטפורות השחוקות מעניינות מבחינת המחקר, מכיוון שמשמעותן המטפורית אינה מורגשת והן כמעט ונטולות היבט של "קישוט" או "ציוריות". לעומת זאת, הן בעלות כוח רטורי רב, משום שבגלל השפעתן הסמויה הקורא מפנים את המשמעות הנובעת מהן מבלי לתת את דעתו על כך. יש להדגיש כי מטפוריקה מפותחת מופיעה לא רק במדורי העיתונות "הקלה" (כסברתם של ניר (1984) ושלזינגר (2000)) אלא היא גודשת את העתונות בכללותה. כמו ביטויים וקלישאות שונות, הביטויים המטפוריים המופיעים בלשון העיתונות משתרשים במהירות עצומה בשיח היומיומי, ובחינתם מהווה כלי יעיל לבחינת אמונות, אופנות והלכי רוח בציבור ובתקשורת.

השימוש במונח "תבניות מטפוריות" מעיד על כך שהנושא אינו ביטויים נפרדים, אלא שרשרת של ביטויים מטפוריים המתקשרים יחד מבחינת השדה הסמנטי שממנו הם לקוחים. יתר על כן, אפשר לבחון גם קשרים בין שדות סמנטיים חוזרים, וכך לשחזר נרטיבים רווחים בחברה הישראלית. נראה כי קשרים כאלה קיימים גם בין תבניות מטפוריות הקשורות להתרחשותם של אירועים מסוימים, ושניתן לאתר מטפורות תשתית בתקשורת של תקופה נתונה.

כאמור, מטפוריקה רווחת גם במדורים "רציניים", כמו מדור הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ". בדקתי את המטפוריקה במאמרי הפובליציסטיקה במהלך כשבועיים – ימים ספורים לפני מחלתו של שרון וכעשרה ימים אחריה. גיליתי כמה תבניות בולטות, ובדקתי את שימושיהן ואת השתנותן במהלך האירועים שחלפו. ניסיתי לראות איך משקפת המטפוריקה הלכי רוח ציבוריים ותקשורתיים, ודווקא בעיתון שאינו תומך במדיניות הממשלה שבראשותו של שרון.

מצאתי שתי תבניות מטפוריות בולטות: 1. מטפוריקה של שיווק ומכירות, 2. מטפוריקה של מופע, הצגה, בידור וחיזיון. שתי התבניות קשורות זו לזו משום שבמסגרת "השיווק" מתרחשת "מאחורי הקלעים" "דרמה", שבה כל אחד מ"השחקנים" משווק את סחורתו על ידי מילוי "תפקיד" מסוים.

לפני "אירוע שרון" מופיעות שתי התבניות המטפוריות בהקשר של הפוליטיקה שלפני הבחירות. המפלגה היא "מותג", המנהיג ו"הסחורה שבידיו" הם "מוצר שיש ליצור לו ביקוש מנומק", הפוליטיקאים ממלאים בתקשורת תפקיד של "בדרנים", לעתים "ליצנים". השימוש במטפורות הוא לרוב נייטרלי, ורק לעתים אירוני וביקורתי. הכותבים משתמשים בלי כל ביקורתיות במטפוריקה מן המוכן, בביטויים שגורים המאפיינים את תרבות המכירות והשיווק המועתקת לכל תחומי החיים בארץ.

אחרי האירוע, התבניות ממשיכות להופיע, אבל הן הולכות ומשנות את תכניהן ואת משמעותן. באופן מכליל, המטפוריקה השלטת היא זו של המופע, אבל אם קודם לכן תכניה נטו לכיוון של "בידור", הרי עתה הם נוטים לכיוון של חיזיון מיתולוגי, מלא פאתוס וגדול מהחיים. התהליך מתרחש בכמה שלבים. מיד לאחר האירוע, עיתונאים שקולים (יואל מרקוס), ציניים (דורון רוזנבלום) ושמאלנים קיצוניים (גדעון לוי) יוצרים משוואה מדומה בין אירוע המחלה ומפעל חייו של שרון לבין חיזיון מיתולוגי ומאגי/דרמה הרת תהפוכות/סיפור מקראי: "קללת הפרעונים", "כיבוי מאורות", "גיבורי הגיבורים", "דמות אב מזקני השבט" וכו'. בשלב הבא מפנה התפיסה המעצימה והמאגית את מקומה לספרה ארצית יותר. הדרישה ל"בשורה" בעלת מידה של בהירות היא לכאורה דרישה פרגמטית, שלאחר ההתפכחות, אבל ההקשר הכאילו ביקורתי עומד בסתירה עם המטפוריקה של החיזיון המקראי והכמעט נבואי: היחס לשרון הוא עדיין כאל חוזה שיש לפענח את "בשורתו".

כשבוע לאחר האירוע הדרמטי, כבר נערך דיון ביקורתי ואירוני מפורש במטפורות המעצימות. הביטויים המטפוריים שהיו "בלתי מורגשים", הופכים למושאו של דיון מפורש בשאלה "מה היתה לשון העיתונות בזמן אירוע שרון". עתה נטען כי החיזיון הדרמטי אינו אלא "פארסה" או "סוחטן דמעות", וכי שרון שתואר כמו "משה על הר סיני" הוא, במונחים של שיווק, "מצליחן במלחמה, בעסקים ובבניית דימוי". המטפוריקה חוזרת לממדיה הנמוכים, והנרטיבים המעצימים מתפוגגים במהירות שבה נוצרו.

השימוש הלא ביקורתי במטפוריקה בשלבים הראשונים של האירוע משקפת את הנטייה בציבור הישראלי להתלכדות קונסנזואלית סביב נרטיבים מעצימים. הבחינה העצמית של הסגנון המגביה מתרחשת רק כאשר ה"אירוע" מיצה את חדשנותו. ניתן לומר שהסגנון הלשוני של העיתונות ה"לוחמת" עולה בקנה אחד עם סגנון השיח היומיומי, ואינו מהווה לו אלטרנטיבה.

ביבליוגרפיה חלקית

רחל ויסברוד
התרגום הרב-לשוני בטלוויזיה הישראלית

בהרצאתי אדון ביחסים בין שלוש מהשפות העיקריות בישראל – עברית, ערבית ורוסית, כפי שהם באים לידי ביטוי בתרגום לטלוויזיה הישראלית. ברוב הערוצים המופקים בישראל או משודרים לקהל ישראלי שיטת התרגום היא כתוביות (דיבוב מוגבל לסרטים ולתכניות לילדים). התרגום הוא בראש ובראשונה לעברית, אבל בערוצים ובתכניות מסוימים מופיע תרגום לשפה נוספת, לרוב ערבית או רוסית. ההחלטה להציג על המרקע תרגום לשתי שפות היא משמעותית לא רק משום שעלות תרגום כפול גבוהה יותר, אלא גם מכיוון שפירושה תרגום מקוצר יותר מן הנדרש כאשר מתרגמים לשפה אחת בלבד. רק בחלק מערוצי הלוויין והכבלים קיימת היום אפשרות בחירה, וניתן להמיר כתוביות בעברית בכתוביות ברוסית או בערבית, או להאזין ל"קול-על" (voice over) ברוסית.

בהרצאה אציג את השאלות הבאות: באילו ערוצים ותכניות ניתן לצפות בתרגום לערבית או לרוסית בנוסף לתרגום לעברית? האם היחס בין ערבית לרוסית בתרגום לטלוויזיה תואם את היחס המספרי בין האוכלוסיות הדוברות שפות אלה בחברה הישראלית? האם יש העדפה לאחת מהן ואם כן, במה היא מתבטאת וכיצד ניתן להסביר אותה?

מבחינה תיאורטית, המחקר ינסה לשלב בין תפיסת התרגום בכלל, והתרגום לטלוויזיה בפרט, כתלוי-נורמות (Toury 1995; Delabastita 1989) לבין גישות בנות זמננו הרואות בתרגום ביטוי ליחסי הכוח בין תרבויות ובתוך אותה תרבות Gentzler) Tymoczko & 2002). השילוב אפשרי לאור הגדרת הנורמה כהוראת ביצוע הנגזרת מערכים והשקפות של חברה או של קבוצה בתוכה (Toury 1995: 54-55). במקרה שלפנינו, נראה שנורמות התרגום משקפות את המתח בין קבוצות שונות בחברה הישראלית המתחרות על מקומן על המרקע.

ביבליוגרפיה חלקית

כרמל וייסמן ואילן גונן
מבוא ל"פקצית": שפת נוער דיגיטאלית ישראלית

בשנים האחרונות קיים עניין אקדמי באופנים שבהם מגבלות הטכנולוגיה משמשות השראה לפתרונות תקשורת יצירתיים ומשחקיות בשפה. התכתובת באינטרנט מבוססת על פרוטוקול ASCII, המותאם לתקשורת בשפה האנגלית. כאשר משתמשים מעוניינים להתכתב באינטרנט בלשונם, הם מייצגים אותה לרוב באמצעות מערכת הכתב הרומי. האתגר הוא לייצג באמצעות אלפבית זה שפות שמערכות הכתב שלהן מכילות צלילים שונים מהאלפבית האנגלי. חלק מצורות התקשורת שהתפתחו כפתרון לכך הן קונבנציות של חילופי תווים כאשר משתמשים מחליפים בין אותיות שפתם המקורית לבין ייצוג של שפתם באלפבית הרומי, ו/או שימוש בייצוג גרפי של האותיות, בשונה מהייצוג הפונטי שלהן. חלק מהקונבנציות האלה נוצרו מסיבות פונקציונליות, אך חלקן מהוות ביטוי למשחקיות ויצירתיות (Anis, in press). בספרות המחקרית קיים תיעוד של משחקיות לשונית וטיפוגרפית בשפה האנגלית כמאפיין של "האקרים", וירטואוזים טכנולוגיים מקבוצת החלוץ של משתמשי האינטרנט. המשתמשים בשפה זו, המכונה l33t ("ליט", מלשון Elite), נחשבו מומחי טכנולוגיה ובעלי אוריינות מסורתית. הנורמה בקרב האקרים דרשה להכיר היטב את השפה ורק אז לשחק איתה ((Crystal, 2001. שפה זו החלה את דרכה כשפת קודים וסיסמאות מחשב, ונראה שמטרתה הראשונית הייתה לקודד ולבדל את התקשורת באופן סגנוני, ליצירת תת-תרבות של וירטואוזים טכנולוגיים. עם העלייה בנפיצות החיבור לאינטרנט, הפכו פרקטיקות של משחקיות בכתיבה דיגיטאלית לנחלת צבורים רחבים יותר ((Danet, 2001, ולאחרונה קיים עניין בתיעוד משחקיות בכתיבה דיגיטאלית בשפות שאינן אנגלית (Danet & Herring, 2003). בישראל תיעדנו משחקיות בכתיבה דיגיטאלית בבלוגים, יומנים אישיים מקוונים, של נערות בנות אחת-עשרה עד חמש-עשרה, אשר זכו לכינוי "פקצות", על רקע המאפיינים הוויזואליים והטיפוגרפיים של בלוגיהן (וייסמן, 2005). בהרצאה זו נציע ניתוח בלשני ראשוני של שפה דיגיטאלית זו בעלת משלב של כתיבה דבורה, תוך התייחסות לאורתוגרפיה ופונולוגיה, מורפולוגיה וסמנטיקה; ונעגן אותה בהקשר חברתי, אידיאולוגי ומגדרי. בנוסף, נדון באופן בו תופעה זו מתקשרת למגמות רחבות יותר בתרבות הפופולארית הגלובאלית.

ביבליוגרפיה חלקית

שושי וקסמן
רב-אורייניות (multiliteracies) בגיל הרך: ידע פדגוגי של מחנכות ביחס לשימוש במערכים סמיוטייh3 הכוללים טקסט ותמונה בהוראה

המחקר המוצג בוחן את הידע של מחנכים של הגיל הרך ביחס לשימוש במערכים סמיוטיים מולטי-מודליים (multimodal semiotic layouts), המשלבים טקסט ותמונה כמשאבים ייצוגיים. מטרתו המרכזית היא לבדוק מהו הידע הנבנה בהקשר הפדגוגי ביחס למשאבים ייצוגיים במערכת החינוך לגיל הרך כבסיס לתכנית לימודים המתייחסת לגישה תיאורטית עדכנית ביחס לאוריינות (The New London Group, 2000). הצורך במחקר מסוג זה נובע מההתפתחות המחקרית הקיימת בעשורים האחרונים. ידע מחקרי ותיאורטי רב נאסף לגבי ההשלכות של התייחסות למערכים סמיוטיים המשלבים טקסט ותמונה על תהליך ההבנה. במיוחד ניתן דגש להשלכות החברתיות של מערכים אלה, שכן ניתוח סמיוטי ביקורתי העלה כי עצם עיצוב ההיבט החזותי ושילובו במערך הסמיוטי, פועל כסוג של תכנית לימודים סמויה (hidden curriculum). במילים אחרות, הידע הקיים מתייחס לדרך בה עיצוב המשאבים הייצוגיים פועל ברמות שונות, ובמיוחד ברמה החברתית לעיצוב עמדות, נורמות, סטריאוטיפים ועוד (Kress & Van Leeuwen, 1996).

מטבע הדברים ברור כי לידע זה חשיבות רבה בעיצוב תכנית לימודים המתייחסת לתהליכי בניית משמעות והמבוססת על תיאוריית הרב-אורייניות כתיאוריה מובילה ביחס לסוגיה זו. בגיל הרך יש לכך חשיבות נוספת הנובעת מהמחקר ההתפתחותי, שכן, המחקר ההתפתחותי נתן חשיבות נוספת להתייחסות למשאבים הייצוגיים בחינוך גיל הרך כסוג של תמיכה במערך הרפרטואר הסימבולי המתפתח של ילדים (Dyson, 1992). אולם למרות הנאמר לעיל, מעט מאוד ידוע על הדרך בה משתמשים מורים בהוראה בשילוב של משאבים ייצוגיים, כלומר מהו הידע הנבנה בקונטקסט הפדגוגי ביחס לשימוש בטקסט ותמונה. לכך חשיבות רבה, שכן הידע הנבנה בהקשר פדגוגי נחשב כידע ייחודי התורם בסיס הכרחי לכול תכנית לימודים (Shulman, 1986). באמצעות סדרת ראיונות עומק עם שש מחנכות בגיל הרך, ניסה המחקר המוצג לבחון סוגיה זו של התייחסות למערך הידע הפדגוגי הקיים ביחס לרב-אורייניות. שש מחנכות בגיל הרך נבחרו כמייצגות נקודות ראות מקצועיות שונות הפועלות בשלב התפתחותי זה והן: שתי גננות, שתי מחנכות בחטיבה הצעירה, מורה לאמנות ורכזת שכבת החטיבה הצעירה. מחנכות אלה נבחרו כמומחיות בתחום שילוב משאבים ייצוגיים בחינוך, על-פי מחקרי חלוץ וסדרת קריטריונים שהוגדרה מראש. המחנכות רואיינו ביחס לתהליכי עבודתן עם ילדים, כאשר הדגש היה בחינת הדרך בה הן מתייחסות למשאבים הייצוגיים העומדים לרשותן בסביבה החינוכית. הכוונה לפעילויות ביחס לספרים, לעיצוב כרזות, פינות עבודה ועוד. ניתוח הראיונות נעשה בשילוב שיטות מחקר איכותניות וכמותיות והעלה כי הידע הפדגוגי מאופיין בסדרה של הבנות יסוד פדגוגיות ביחס לשימוש במשאבים ייצוגיים ובצורות יישום של הבנות אלה בסביבה החינוכית. הטקסונומיה המוצעת של ידע פדגוגי ביחס לשימוש במשאבים ייצוגיים מהווים תרומה משמעותית כבסיס לתכנית לימודים עדכנית לגיל הרך המתייחסת לתיאורית הרב-אורייניות.

ביבליוגרפיה חלקית

עירית זאבי
סיסמת הפרסומת בעיתונות היומית הישראלית 1960-1948: אפיונים לשוניים-סגנוניים בהקשר חברתי-תרבותי

סיסמת הפרסומת, לִבּת הפרסומת המסחרית, נפוצה כיום בחברה המודרנית. בתהליך יצירתה פועלים הפרסומאים בטכניקות שיווקיות מגוונות ומתבססים על אמונות ועל ערכים מקובלים בציבור בתקופות שונות (וימן, 1984, 2000). הסיסמה תלויה בהקשר החברתי-תרבותי, מתייחסת לתקופה מסוימת ולחברה ספציפית. ניתן להגדיר את הסיסמה כ"טקסט זעיר", טקסט קצר ודחוס מבחינה מילונית. מגמתה הבולטת להרשים את הנמענים, בעיקר על-ידי פנייה לרגש ועל-ידי יצירת מבנה קליט וזכיר (ניר, תשנ"ו, תשנ"ז). במקרים רבים הסיסמאות של השנים האחרונות הן רב-משמעיות ומעורפלות. במחקר נעסוק בסיסמה שבעיתונות היומית בעשור הראשון למדינה, כך שכל מחקר על הסיסמה מעלה את הצורך להתבונן בחברה הישראלית בתקופה דרמטית זו. לאחר מלחמת השחרור ענייני חוץ וביטחון הוסיפו למלא תפקיד מכריע. ישראל דאז אימצה רוח, שביטאה ציונות, אחדות, צניעות, וכד'. שנים אלה מגלמות צירוף של הבעיות הרציניות ביותר בקיומה של המדינה בראשית דרכה. תהליכים אלה היוו תשתית לעיצוב הסיסמה. במאמר זה נבקש לתאר מאפיינים של הסיסמה בעיתונות היומית בשנים 1960-1948, שמהם נגזרות המטרות האלה: אופן הצגתה של הסיסמה בדפוס (layout), אפיון המסר של הסיסמה (הקשר בין לשון הסיסמה לבין המציאות), תיאור מאפיינים לשוניים-סגנוניים של הסיסמה.

מן העיון בטקסטים עולה שבתקופה הנידונה לא עוצבו עדיין מוסכמות על מבנה מודעת הפרסומת ולא התבלטה עדיין במודעה הסיסמה, הנראית לנו היום חיונית ואפילו הכרחית – רק בכשליש מן הפרסומות ניתן להבחין בסיסמה. הסיסמה בשנים אלה היא מבע מרוכז בעל אתנחתא כלשהי, שיש בו לרוב אמצעי פואטי, כגון חריזה ומצלול. במקרים רבים בעיות המדינה (בניגוד לימינו) מגויסות בסיסמאות הפרסומת, כן ניתן לראות סימני מעבר מהשימוש המגויס לענייני הפרט. הסיסמה (בניגוד למקובל כיום) מאמצת בחום את החגים הדתיים ואת המסורת היהודית ומעמידה אותם במקום מרכזי. כן מצאנו כי לשון הסיסמה תקנית, ברורה, ובלתי מתחכמת (בשונה מהמקובל בימינו). בנוסף, הסיסמה מאזכרת על-פי-רוב את שם החברה, מתמקדת במוצריה ומפארת אותם (כיום לרוב אין קשר בין הסיסמה לתיאור המוצר). מבחינה טיפוגראפית הסיסמה מוקמה לרוב באופן בולט בחלק העליון או בחלק התחתון של הפרסומת.

ביבליוגרפיה חלקית

נטע זיסקינד
שאלות סקרים כסמני שיח חברתי בהקשר הקונפליקט היהודי-ערבי

המחקר בנוי על ההנחה שניתוח שיח בסקרים חושף את הפן החברתי והתרבותי של אירועים במונחים של מסגרות המשמעות שלהם. ניתוח דעת קהל מאפשר הצצה לאופן שבו פרטים מאמצים מסגרות משמעות וכן עמידה על נקודות המבט המקובלות ביותר על קבוצות שונות בציבור. המחקר שביצעתי עוסק במשמעויות שייחס הציבור לקונפליקט היהודי-ערבי. הניתוח נעשה באמצעות בדיקת כל שאלות הסקרים של המכונים המרכזיים משנת 1967 ועד 1991.

החידוש במחקר זה הוא בכלי המחקר שנבחר לבדוק את השינויים בהלך הרוח הציבורי בשאלת הקונפליקט בשנים אלה. השיח הציבורי נחקר בדרך-כלל תוך ניתוח-תוכן של חדשות המועברות במדיה, הנחשבות לבמה המרכזית לתחרות בין מסגרות משמעות. במחקר זה הראיתי כי ניתוח תוכן של שאלות סקרי דעת קהל מספק חלופה מושכלת לניתוח תוכן המדיה לשם הערכת השיח הציבורי. שיטה זו חסכונית יותר והיא תופסת היטב את חבילות השיח של נושאים שונים לאורך זמן.

שאלות של סקרים הן מסמנים יעילים של שיח חברתי משום הצורך לשמור על מהימנות השאלות ובהירותן לנשאל. לכן, הן צריכות להיות מנוסחות באופן שתהיה בהן משמעות משותפת. לשם כך, סוקרים משתמשים במילים שהנשאלים עצמם היו בוחרים להשתמש בהן בהקשר דומה, או מגדירים מונחי מפתח במושגים מוכרים. כך או כך, בחירת המילים והניסוח חייבים לשקף את השיח של נקודת הזמן שבה נערך הסקר כדי לקלוע למשמעות המשותפת לחברה שבה הוא נערך. החוקרים מנסים ככל האפשר להמשיך ולהשתמש באותן שאלות לאורך שנים כדי לבדוק את מידת השינויים בהלך הרוח בקרב הקהל תוך שימוש באותו כלי (אותן שאלות(. אבל בגלל השינויים במציאות החברתית, לעתים מתעורר הצורך לשנות את ניסוח השאלות. השינויים בניסוח נעשים אחרי מחשבה רבה, והניסוחים מסמנים לעתים קרובות שינויים במסגרות ההתייחסות המוגדרות דומיננטיות או רלוונטיות יותר מצד הסוקר.

השאלה המרכזית שהמחקר עוסק בה היא האם קיימת בכל נקודת זמן אידיאולוגיה דומיננטית בישראל, והאם אפשר לחלץ אותה מתוך התכנים הנידונים בסקרים ומאופן ניסוח השאלות. ההנחה המרכזית היא כי מתוך אופן הצגת הנושאים העולים על סדר היום בסקרים, אפשר יהיה לשער מה היו הערכים, הנורמות והלכי הרוח במדינה בנקודת הזמן שבה נוסח הסקר. כך גם נשאלת השאלה אם אפשר לעקוב אחר שינויים באידיאולוגיה במשך שנים תוך מעקב אחר שינויים בנוסחי השאלות בעניינים ספציפיים. רק כדי לסבר את האוזן, השאלות מהתקופה הראשונה מציגות את הלך הרוח באופן בוטה ביותר. כך, שאלה בסקר שנערך 10 ימים לאחר סוף מלחמת ששת הימים על ידי מכון גוטמן מנוסחת כך:

במצב הנוכחי, כשידינו היא על העליונה (אחרי שניצחנו במלחמה), האם בכל זאת רצוי לוותר למדינות ערב בדברים מסוימים בכדי להגיע לשלום של ממש?

  1. בשום פנים ואופן לא לוותר.
  2. לוותר ויתורים קלים בלבד (מה?)
  3. 3. לוותר ויתורים גדולים (מה?)
  4. 4. אינו יודע.

רוב השאלות מתקופות מאוחרות יותר אינן כה נחרצות בניסוחיהן, אך הן מציגות יפה את השינויים בהלך הרוח בכל הקשור להגדרת הקונפליקט, הגדרת ה"אחר", מעמדה של ישראל בקונפליקט, ההתייחסויות השונות למושג "שלום" וכד'. נמצא כי שאלות הסקרים אכן מאפשרות מעקב יעיל ביותר וממוקד אחרי הלך הרוח הציבורי בהקשר של הקונפליקט היהודי-ערבי.

לובה חרל"פ וצבי שראל
שפה ושמה "אקדמית": מאפיינים לשוניים ורטוריים של השפה האקדמית הכתובה

בעשור האחרון גוברת והולכת המגמה לבדוק את הקשר שבין הלשון לבין גילויים חברתיים שונים. האמצעי המשמש לכך הוא "חקר השיח הביקורתי" (Critical Discourse Analysis, ובקיצור: (CDA, שמחקרנו אמור להתבסס עליו. הנחת היסוד של חקר השיח הביקורתי היא שהלשון בשימושיה, יותר משהיא אוטונומית בייצוג התופעות החברתיות, היא בעלת הטיות התלויות ידע ועצמה חברתית (Rogers, 2002 ). לדעת הוגי דעות כפאולר, פיירקלו, רוג'רס ואחרים, חקר השיח הביקורתי עשוי לשמש אמצעי לגילוי מסרים סמויים בטקסט, בעלי הטיה אידאולוגית או בעלי אינטרסים ממסדיים או אישיים ( Rogers & others, 2005; Petrina, 2002).

לחוק הפסיכולינגוויסטי הידוע הגורס שאם הלשון מרחיבה במקום אחד היא בהכרח מצמצמת במקום אחר (1975 Fillmore,1981; Grice,), מוסיף חקר השיח הביקורתי את החוק הסוציולינגוויסטי, שטקסט בודד מגלה רק פן אחד של העובדות ומכסה על פנים אחרות של אותו עניין. מודעות לתופעה זאת מצד הנמען הביקורתי יכולה, לדעת קורלנד, לאפשר לו לזהות לא רק מה אומר הטקסט, אלא גם כיצד השתמש המוען בנתונים כדי לעצב את הנושא הנדון (Kurland, 2000). דוגמה מוכרת לכך היא מהמציאות הפוליטית: הבחירה הסובייקטיבית (לעתים – מגמתית) של נתונים מתוך אירועים פוליטיים בדיווח העיתונאי.

במחקרנו (בתהליך) אנו מתמקדים בשאלה עד כמה ניתן לחשוף בעזרת הכלים של חקר השיח הביקורתי מסרים סמויים או גלויים המשרתים את צורכי הכותב מתוך היענות לדרישות הז'אנר האקדמי המוסכם והנוהג בחוגי האקדמיה. בהרצאה יוצגו כמה מממצאי הניתוח של מאמרים אקדמיים במדעי הרוח והחברה, בבחינת מחקר חלוץ האמור לשמש בסיס למחקר מקיף יותר בהמשך.

ביבליוגרפיה חלקית

תמי יאיר
מבעים מלשונם המקצועית של אנשי טיפול – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וקרימינולוגים – והשתקפותם בשפh3 עבריינים

בתהליך הטיפול בעבריינים נעזרים המטפלים במבעים מהז'רגון המקצועי-טיפולי. מבעים אלו אופייניים לאופי הטיפול, והם חלק טבעי בתהליך הטיפול. הבולטים שבהם המופיעים בטיפול בעבריינים ובדאגה לתהליך שיקומם הם: מודעות, התמודדות, נורמטיביות, בעיית חיים/מחלה ודימוי התינוק.

מודעות – המודעות למצב הנפשי הנוכחי והקודם היא בעלת חשיבות רבה בתהליך ריפוי נפשו של האדם. זאת ועוד, אם התהליך העובר על האדם אינו מודע והוא אינו מובע באמצעות מילים, לא ניתן יהיה להרהר על אודות התהליך, ואי אפשר יהיה ללמוד ממנו (Ogden, 1990). התמודדות – אנשי הטיפול עוזרים למטופלים להבין מהי התמודדות, והם נותנים להם כלים העוזרים בהתמודדות עם שינויים ועם בעיות הצצות מפעם לפעם. נורמטיביות – קרימינולוגים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים משתמשים לא אחת במילה "נורמטיביות" לנטיותיה כאשר הם מדברים עם מטופליהם. החברה הכללית היא "נורמטיבית" על-פי השפה המקצועית, ומנגד נמצאים הפרטים שאינם מתאימים לקריטריונים של חברה זו (Hirschi, 1966). בעיית חיים/מחלה – התנהגות שאינה מתאימה לחברה הכללית נתפסת לעתים כבעיית חיים או כמחלה. אנשי הטיפול מנסים לעזור למטופלים להבין שיש להם שליטה על התנהגותם, שיש קשר סיבתי בין תהליכים מסוימים בחייהם ושניתן לכוון את ההתנהגות על ידי שינוי באדם עצמו. דימוי התינוק – כאשר אדם עובר מחברה אחת לאחרת עליו לעבור תהליך רה-סוציאליזציה. בתהליך זה האדם לומד את כללי החברה שאליה הוא נכנס, והוא חש כתינוק המתחיל צעדיו בעולם.

כלל המבעים שהוזכרו משמשים את אנשי הטיפול כאשר הם באים במגע עם עבריינים, והחשיפה למבעים אלו גורמת להיטמעותם ולהשתקפותם בלשונם של עבריינים. ככל שהעבריינים שוהים יותר במחיצת גורמים טיפוליים, הם נחשפים יותר לשפתם של אנשי מקצוע אלו, ובתוך כך הם מאמצים יותר מבעים מהז'רגון המקצועי-טיפולי. כתוצאה מכך חל שינוי בשפתם, ושינוי זה יכול להעיד על שינוי בהשקפת עולמם. מכאן, שימוש רב במבעים אלו מצביע על רצונו של העבריין להתקרב לחברה הכללית ואף להיות חלק ממנה.

ביבליוגרפיה חלקית

גליה ינושבסקי
הטיעון הוויזואלי – מפוטנציאל למימוש: מקרה הבוחן של ה"תמונאורע"

ההרצאה תעסוק בהיתכנות הטיעון הוויזואלי ובמימושו באמצעות מקרה הבוחן של ה"תמונאורע" (Image Event). לאחר הצגה קצרה של המפנה התמונתי של חקר הטיעון (Delicath and Deluca, 2003 ; Foss, 2004), תוצגנה מגמות שונות לבחינת הארגומנט הוויזואלי בבלשנות, תקשורת ורטוריקה (Barthes, 1964; Burgin, 1982 ; א' כהן, 2003 ואחרים). הקשר ההדוק בין תמונה וטקסט מלווה יועמד למבחן בהקשר של ה-Image Events – אותן פעולות מכוונות של מחאה ציבורית, שמטרתן להשפיע על דעת הקהל באמצעות הטמעתן באמצעי התקשורת. במהלך ההרצאה נבחן את גלגוליו השונים של ה"תמונאורע" מרגע היווצרו, דרך מסגורו בעיתון ובאינטרנט וכלה בתגובות שהוא מעורר. המקרים הנבחנים ("יהודי לא מגרש יהודי!", המחבלת ה"שרופה" ודריסתה של רייצ'ל קורי), מצביעים על מספר תופעות כהיעדר הבלעדיות של הסימן הוויזואלי בפענוח התמונה, היכולת לפברק "תמונאורע" והבולטות של הממד הסטריאוטיפי הן בהיווצרות ה-Image Event והן בטיפול בו.

ביבליוגרפיה חלקית

איילת כהן
ילדים כדימוי חזותי וכטיעון במערכה אידיאולוגית: דילמות בסיקור הטלויזיוני של תהליך ההתנתקות

הסיקור הטלוויזיוני של תהליך ההתנתקות (יולי-אוגוסט 2005) הבליט את תפקידם הייחודי של צוותי השידור כשותפים פעילים באירוע, תפקיד שנוסף על ראייתם המסורתית כמתווכים המשמשים בו-זמנית כעדים וכפרשנים. נוכחותם הפעילה של כתבים וצלמים התבטאה לא פעם בהתערבות ישירה בעימות ששודר בשידור חי, כמו גם בנראות הבולטת של מצלמות, מיקרופונים, ניידות שידור והכתבים עצמם. בכך הציבו העיתונאים הגדרה חדשה לסיקור המשלב הגדרות מסורתיות ואף נוסטלגיות של "עדות מהשטח" עם תפיסה דוקו-אקטיביסטית של מתווכים פעילים, החושפים את תחבולות המספֵר שלהם במכוון (Renov,1993). הסיקור התאפיין בדרך כלל בייצוג אידיאולוגי של תהליך ההתנתקות כולו כמופע תיאטרלי וסימבולי. תפיסת תהליך ההתנתקות כעימות בין מערכות סמלים, בין אם מדובר במילים ובין אם בדימויים חזותיים, אפיינה את אנשי המדיה, את אנשי הצבא והמשטרה ואת המפונים כאחד. שלושת הצדדים שיננו סיסמאות, כיוונו לאזכורים היסטוריים משותפים ולדימויים חזותיים המצויים במאגר הדימויים של קהל הצופים, והקדישו מקום נכבד להדמיות של אירועים עתידיים, ששיוו למעמד את חזות המופע שלו.

תינוקות, ילדים וילדות, נערות ונערים הופיעו כמעט בכל משדרי ההתנתקות. הסיקור הטלויזיוני התמקד בתפקודים השונים שמילאו: עדים, עקורים, ילדים שחווים מצוקה ומצויים במרכזה של התרחשות טראומטית, דוברים של קהילתם ואף מובילי עימות. כל הופעה של ילד על המסך סימנה אמירה כפולת פנים: עדות קונקרטית, ישירה, לדרמת הפינוי, וראייתם של הילדים כסמלים מייצגים של האירוע.

ההרצאה עוסקת בדילמות שהעמיד מקומם המרכזי של הילדים בסיקור אירועי ההתנתקות בפני העיתונאים. אטען כי הצבתם של ילדים כמוטיב דומיננטי במערכת סמלית-תיאטרלית שימשה כנקודה לביקורת עצמית וכמוקד לחוסר מנוחה שמקורו בתחושת אחריות אנושית ומקצועית כאחד. בו-בזמן שימשו אותם דימויים לכינונה של מסגרת מפלילה ומאשימה של תושבי גוש קטיף. הדיון מתמקד בביטוייהן של תחושות אלה בסיקור הטלויזיוני. במהלך הדיון אציע כי העיתונאים מבליטים את התפיסה הדיכוטומית של דמויות הילדים כדי לפרוס את ההתנגשות הערכית בין ראייתם העצמית כמי שנוטלים חלק במשחק של היענות מתדיינת עם פעולות מניפולטיביות של הצד המסוקר וכמי ש"מספקים סחורה", לבין הבלטת לבטיהם המקצועיים והערכיים כמתווכים פעילים המודעים לאחריותם הציבורית (ראו כהן, 2005).

אתמקד בשלוש דרכים מרכזיות שבהן נזקקים העיתונאים לדימויי הילדים כדי להציג עמדה מתלבטת מכאן ומסגור מפליל של תושבי גוש קטיף מכאן:

  1. הבלטת הנוכחות של כתבים וצלמים במשדר כמתווכים פעילים.
  2. חשיפת תחבולת המספר: דיון מטא-לשוני בדרכי הסיקור ובמטרותיהן.
  3. הצגת דימויים חזותיים ומילוליים כטיעונים המשרתים בו-זמנית את כלל הצדדים השותפים להתרחשות.

ביבליוגרפיה חלקית

איילת כהן ומוטי נייגר
המשׂחבקים: הרטוריקה של שיח-תגובה (talkback) בעיתונות המקוונת

אחד המאפיינים הייחודיים של העיתונות המקוונת, בשונה מזו הכתובה, הוא אפשרות התגובה המיידית למאמרים, ידיעות וכתבות בכלל, ולידיעות חדשותית בפרט.

אפשרות התגובה של אנשים מן השורה במסגרת הדינמית של אמצעי התקשורת לא החלה באינטרנט. מכתבים למערכת, תכניות רדיו וטלוויזיה המזמינות מאזינים וצופים להגיב ולהשתתף ("יש עם מי לדבר") מילאו תפקיד עוד לפני התפשטות רשת האינטרנט. יחד עם זאת, המדיום החדש מביא ממדים חדשים לשיח-תגובה, הן מבחינת כמות התגובות (בהיעדר מגבלת הזמן/מקום של העיתונות הממוסדת) והן מבחינת אופני התגובה (לאור הצנזורה המינימלית).

מטרת מחקר זה היא לנסות ולהציע כלי לאפיון הרטוריקה של שיח-התגובה ולניתוחה, זאת מתוך תפיסה הרואה בשיח התגובה זירה ייחודית, המזמינה ניסיון לתהות על היחס שבין הידיעה העיתונאית לבין התגובות. מן הבחינה התיאורטית יציע ניתוח שכזה כי מול מרכיבי הרטוריקה האריסטוטלית הקלאסית (אריסטו, 2002, תרגום) – הלוגוס (צד ההגיון), הפאתוס (צד הרגש) והאתוס (מעמדו של הדובר ואמינותו) – נוצרת רטוריקת-נגד (counter-rhetoric), שנכנה בשם אנטי-לוגוס, אנטי-פאתוס ואנטי-אתוס, המתמודדת עם טיעוני כתב העיתונות המקוונת או אחד המגיבים הקודמים. עניין זה בולט במיוחד בתוך ההקשר של אופני השיח הישראלי ("דוגריות", "לרדת כאסח", כפי שמגדירה כתריאל, 1999), ובתוך ההקשר הפוליטי הטעון והאלים. בין אלו מתבלט שיח-התגובה באינטרנט כדפוס שיח שעיקרו נטול אפשרות קידום או פיוס, שיח מתלהם ואלים במיוחד.

מאמר זה יתמקד בהצעת מסגרת דיון לרטוריקת שיח-תגובה תוך ניתוח המקרה של מאמר העוסק בתהליך ה"התנתקות" הישראלית מרצועת עזה (יולי-אוגוסט 2005) בגרסה המקוונת של עיתון "הארץ" וב-650 תגובות שהתפרסמו בעקבותיו. דיון כזה משמש מצע לבחינת תפקידו הציבורי של שיח התגובה, ולניתוח חברתי-תרבותי של ההקשר הישראלי בן-הזמן.

דוד לוין וזוהר קמפף
"כתבנו נלווה אל הכוחות": העיתונאי כאתנוגרף

בכוונתנו לדון ביחסי גומלין העדכניים שבין שיח עיתונות הטלוויזיה לשיח האנתרופולוגיה דרך ניתוח דיווחים של כתבים המצטרפים לכוחות לוחמים בשטח. במשך השנים התפרסמו כמה עבודות שבהן נדונה מערכת היחסים שבין המקצועות הללו, תוך התייחסות לפרקטיקה הזהה שניכרת בנוכחות האינטנסיבית של אנתרופולוגים ועיתונאים באתרי הדיווח (2002Hanners, ; יסיף, 1995). הטלטלה שעברו שתי הפרופסיות בעשורים האחרונים, בעקבות שינויים תרבותיים, מוסדיים וטכנולוגיים, הובילה בהתאמה גם לשינויים בפרקטיקות המקצועיות שלהן. לפיכך אנו סבורים כי לאור ההתפתחויות ראוי לבחון מחדש את הקשר שבין עיתונאי לאתנוגרף.

עד לפני ארבעים שנה האנתרופולוגיה הייתה גילדה מקצועית שבה חברים אנשי מדע הבוחנים השערות סדורות בניתוק רב ככל האפשר מהשפעות שדה המחקר על החקר והייצוג. באופן דומה, הפרופסיה העיתונאית נשענה במשך שנים רבות על מודל שומר הסף, על-פיו עיתונאים אמורים לתפקד כסוג של אנשי מדע המתעדים את המציאות תוך ניתוק מרגשותיהם. מאז התחוללו שינויים מרחיקי לכת בשני התחומים הללו: בשיח האנתרופולוגי השינויים באו לידי ביטוי בפרובלמטיזציה של מושגי "החוקר" ו"היליד" כשהתוצאה היתה התרחקות של האנתרופולוגים מהשיח המדעי הממסדי. אנתרופולוגים החלו לשים דגש על הביוגרפיה האישית והתרבותית של "החוקר" ולראיית שיח ה"ילידים" כארטיקולטיבי, רב-פנים וסתירות, כזה שאינו יכול להיבחן בפרוצדורות אקדמיות מקובלות. במקביל, השתנה מאוד גם אופי הסיקור העיתונאי כתוצאה מהתפתחויות מבניות וטכנולוגיות. כך למשל, סביבת תקשורת חדשה ותחרותית ואמצעי צילום ניידים אפשרו לעיתונאים להיות נוכחים בקו האש בשדה הקרב או מאחורי קווי האויב.

השינוי במידת הקרבה בין העיתונאי והאתנוגרף למושאי חקירתם, הוביל גם לשינוי השיח בכל אחד מהתחומים וטענתנו היא שקיים דמיון בתצורה העכשווית של שני שיחים אלה. בעבודה אנו מנתחים באמצעות כלים מחקר השיח שלוש כתבות חדשותיות מתת הסוגה "כתבנו נלווה אל הכוחות", על-מנת להבחין בשינוי ההיסטורי המדובר ובדמיון בין שני התחומים. הכתבות מסקרות את פעילות צה"ל בשטחים באינתיפאדה הראשונה (ויקטור נחמיאס מתלווה אל כוח צה"ל בשנת 1989) ובשנייה (רוני דניאל בשנת 2001 ושגיא בשן בשנת 2004). מסקנתנו מהצפייה היא שבאינתיפאדה השנייה עיתונאים עושים שימוש באמצעים של "אותנטיות מלמטה" (authenticity from below), אותנטיות המעוגנת בנסיבות עצמן, בפעולות של אינדיבידואלים ובפעולות הלא-מוסדיות לכאורה של הכתב (Coupland, 2001). מטרת האמצעים הללו היא ליצור קרבה ואמפטיה בין הכתב, החיילים והצופים, תוך יצירת סוג חדש של אמינות דיווח המבוסס על היגיון נרטיבי (Bruner, 1991) המאפיין גם את השיח האנתרופולוגי בן-זמננו.

ביבליוגרפיה חלקית

עליזה לזרסון
אוריינות בתרבות הנוער – עיון מבעד לאתר ראפ ברשת

בהשראת מחקר האוריינות החדשה (New Literacy Studies, Street 1984, Gee 1996) ובמיוחד לאור המחקרים העוסקים בקרוא וכתוב כפרקטיקה חברתית (למשל Barton et al. 2000), עוסק המחקר שלי בניתוח היבטים שונים של שימושי שפה ואוריינות, כפי שהם באים לביטוי בקרב מתבגרים, בחיי היום-יום שלהם, מחוץ לסביבה הלימודית הממוסדת. העיון מתמקד באתר אינטרנט רב-משתתפים, שעניינו תרבות-נוער פופולרית (ראפ), כאן (ישראל) ועכשיו (ראשית האלף השלישי).

אתר זה משמש, בין השאר, בימה ל"שיחות" על ראפ, ליצירת ראפ, ומה שמעניין אותי במיוחד – ליחסי גומלין של הצגה, שיתוף ומשוב תוך כדי תהליך הכתיבה. מסתבר, שבני הנוער, בדרכם הייחודית, מרבים להשתמש בקרוא וכתוב לצרכים שונים, ויש להם רפרטואר מגוון של התנהגויות אורייניות. עם זאת, אין להתעלם מכך שהטקסטים המתפרסמים בו הם בעלי אופי בעייתי: חורגים מכללי השפה, תת-תקניים ולעתים אף עילגים. הם נחשבים לפיכך לנחותים ולשוליים לעומת האוריינות הדומיננטית, ויש להניח שיידחו כבלתי-ראויים בכל הקשר לימודי.

הספרות העוסקת ב"ריבוי אוריינויות" מאתגרת את גישת החסך ("deficit view") הנשקפת מאמירות אלו. היא מציעה כחלופה גישה בלתי-שיפוטית של "מגוון אוריינויות", שבמסגרתה נחקרת אוריינות-הנעורים שבאתר הראפ כפי שהיא, בהקשר החברתי-תרבותי שבו היא מעוגנת. ההנחה היא שחקירת השימוש של בני-נוער בשפה הכתובה מחוץ לבית הספר עשויה לתרום לתובנות על אוריינות בכלל ועל אוריינות-נעורים בפרט – לחשוף אותה, להנכיח אותה, ואולי גם למצוא דרכים לגישור בינה לבין אוריינות בית-הספר (Hull and Schultz, 2001).

בהרצאתי אתמקד בכמה דוגמות של אירועים אורייניים באתר, תוך דיון בשאלות הבאות: מהו מגוון הכישורים האורייניים הנשקפים מאירועים אלה? מה הן המוסכמות שעל-פיהן פועלים המשתתפים? מה הן האפשרויות הפדגוגיות לגישור בין עולמם לבין חדר הכיתה?

ביבליוגרפיה חלקית

שגית ליפץ-אליאסי
לצ'אט מהשגרה – הכינויים בשיחות הצ'אט

ההרצאה תעסוק בכינויים המשמשים את המשתתפים בשיחות צ'אט. כאשר אדם נכנס לצ'אט, הוא בוחר לעצמו כינוי, בדרך כלל אין זה כינויו הרגיל, כך הוא יוצר למעשה דמות חדשה במרחב הווירטואלי, וזאת אחת הדרכים שלו לצאת מן השגרה. רשת האינטרנט מאפשרת לבני האדם לבנות את הזהות האישית שלהם מחדש, וזאת בזכות האנונימיות. המצ'וטט יכול לבנות לעצמו זהות חדשה קרובה לזהותו האמיתית או רחוקה ממנה. זו הזדמנות לאדם לבחור לעצמו שם, בעוד שבדרך כלל, בחיי היום-יום, בוחרים עבורו את השם או את הכינוי. הצ'אט וההסתתרות מאחורי כינוי (nickname) מאפשר לאדם לעזוב את עולם המציאות ולהשתעשע במשחק תפקידים.

בדיקת הכינוים בצ'אט עשויה ללמד פרק על תפיסת הזהות במסגרת הקהילה הצ'אטית בשל העובדה שהמצ'וטטים עצמם בוחרים את תג הזיהוי שייצג אותם במסגרת וירטואלית זו. נראה מהי הדרך שבה המצ'וטטים מציגים את עצמם, איך הם רוצים שהמשתתפים בחדר יתפסו אותם ומה חשוב להם להבליט באמצעות הכינוי.

במסגרת ההרצאה אתייחס לשתי השאלות הבאות:

  1. האם הכינוי בצ'אט מתאים למסורת השמות שאנו רגילים אליה בחיי היום-יום? תוך כדי כך נאפיין את הכינויים המשמשים בצ'ט.
  2. אילו שינויים עובר הכינוי במהלך השיחה על-ידי המוען בעת פנייתו לבעל הכינוי? (האם המוען משתמש בכינוי בדיוק כפי שנבחר על-ידי בעל הכינוי?)

מלכה מוצ'ניק וענת סטבנס
מספרים סיפור: סגנונו מול סגנונהּ

אחת מפעולות השיח הנפוצות ביותר בתרבויות מערביות היא אירוע סיפור של הורים לילדיהם לקראת השינה. מחקרים הוכיחו כי קיים הבדל בין סיפור המסופר בידי אבות לבין זה המסופר בידי אימהות, והדבר קשור בין השאר למעמד הסוציו-אקונומי של המספרים. כך, למשל, נמצאו הבדלים בכמות הדיבור, בשיח תומך ובלתי תומך, בשיח מכוון, בשיח מיידע ובסוגי פעולות דיבור (Tenenbaum & Leaper 1997; Leaper et al. 1998; Rowe et al. 2004).

המחקר הנוכחי בודק את מאפייני השיח הנרטיבי בעברית, כפי שהתבטא בלשונם של תשעה אבות ותשע אימהות בני המעמד הבינוני-גבוה, שנתבקשו לספר את "סיפור הצפרדע" לילדיהם. מטלת הסיפור מבוססת על ספר נטול מלל, הכולל 24 תמונות המגוללות סיפור הרפתקאות של ילד, כלב וצפרדע. בשנים האחרונות הפכה מטלה זו לכלי אמין בחקר התפתחות הנרטיב בשפות שונות.

הניתוח המגדרי של הסיפורים התמקד במאפיינים תוכניים ומבניים. בהיבט התוכני התגלו הבדלי סגנון המשקפים עולם דעת מצד אחד ועולם רגש מצד שני. ואילו בהיבט המבני נתגלו שני סוגי הבדלים, האחד נרטיבי והאחר לשוני. בין המאפיינים הנרטיביים נמצאו הבדלים בהצגת המסגרת הכללית של הסיפור ובשימוש שונה של יחידות סיפוריות ויחידות הערכה. בין המאפיינים הלשוניים בלטו בעיקר הבדלי משלב, הקשורים בבחירה בשפה נורמטיבית-ספרותית כנגד שפה יום-יומית חיה.

ביבליוגרפיה חלקית

ג'ון מייהיל
Arabic Language, National Identity, and Attitudes towards the Arab-israeli Conflict

Arab identity is based upon speaking the Arabic language, yet different Groups of Arabic speakers have radically different feelings regarding the Arab-Israeli conflict. The present paper argues that the attitudes of a given subgroup of Arabic speakers towards this conflict is a product of the manner in which that subgroup's identity has been constituted and defined historically. In particular, in accordance with a model developed in a study of all of the nationalist movements of Europe and the Middle East designed to account for the relative importance of spoken language and religious affiliation to national identity (Myhill 2006), it is argued that Arabic speakers who are members of religious groups which are also national and/or ancestral groups Maronites, Armenians, Druze, Alawites, and Arabic-speaking Jews) will not inherently feel themselves to be 'Arabs' and will thus either reject language-based Arab identity altogether or else use this concept in a purely pragmatic way to further their own interests, which may vary radically from group to group – and even within the group – depending upon their circumstances, and which may or may not be reflected in anti-Israeli positions; on the other hand, Arabic speakers who are members of religious groups which are based upon universal, pan-ethnic religions (e.g. Muslims, Catholics, and Orthodox) will assume that their spoken language really does reflect their national identity and will really feel themselves to be Arabs, so that they will identify fully with Arab nationality and clearly take the Arab side in the conflict. It is shown that such a theory gives a much better account of actual behavior in the Arab-Israeli conflict than does a `clash of civilizations' model such as Huntington 1998.

איריס מנור-בנימיני
עבירות של מילות מפתח בין מומחים המדברים שפות מקצועיות שונות

צוות רב-מקצועי מהווה מקום מפגש של מספר תחומי מומחיות בו מדברים במספר שפות מקצועיות שונות: שפה חינוכית, רפואית-שיקומית, שפה טיפולית ושפה המשותפת לתרבות שנוצרת בצוות בקונטקסט הארגוני היום-יומי ובתרבות החברתית של בית הספר. בו-זמנית היא מקום מפגש של עולמות תוכן מקצועיים ורגשיים, כמו כן, חלק מהשיח שנוצר בעולם זה של ידע משותף, הוא שיח מהוקשר ((contextualized, שיח שבו רק השותפים לידע המסוים יכולים להבינו. שיח זה מתנהל ברבדים גלויים וסמויים ובו-זמנית משקף חשיבה של השותפים ויוצר מציאות. המשותף לכל התהליכים מצוי בשדה ההתרחשות הוא שדה המחקר. ניתוח שיח רב-מקצועי הוא תהליך מורכב, ממושך ורב ממדי והוגדר על-ידי ליינל כשיח חוצה גבולות – Discourse Across boundaries ((Linell 1998. ליינל מדגיש שהבניה של משמעות משיח זה מותנית בפיצוח הנוסחה של יחסי הגומלין בין המקורות ההקשריים השונים, המתקיימים בסיטואציה התקשורתית הנתונה. החוקר בגישה זו מנסה להבין וללמוד באמצעות השפה ובתיווכה על עולמו הפנימי של הפועל: רגשותיו, ציפיותיו, אכזבות, הצלחות, פחדים, תסכולים, מחשבות, תפיסת עולמו ותמונת המציאות שלו, כלומר יחסו למציאות שבתוכה הוא פועל. בנוסף, מאפשרת גישה זו אוריינטציה להבנת האינטראקציה בתקשורת החברתית המתקיימת בין הפועלים – האינטראקציה שבאמצעותה יוצרים אנשי המקצוע סמלים ודימויים של מעמד, טריטוריה, כוח סמכות, סטטוס ועוצמה.

ההרצאה תציג:

א. מחקר של שיח אתנוגרפי שבחן את שפתם של 65 מומחים – אנשי חינוך טיפול ורפואה העובדים כצוות רב-מקצועי בשיתוף פעולה בבית-ספר לחינוך מיוחד. מטרות המחקר היו לזהות ולבחון את משמעותן של מילות המפתח ואת תפקידן של השפות המקצועיות השונות באינטראקציה המילולית בין אנשי הצוות בחיי היום-יום המקצועיים. הנתונים נאספו ממגוון מקורות: נערכו תצפיות על שמונה סוגים שונים של ישיבות, סך הכל תועדו 127 ישיבות פורמליות כמו-כן נצפו ותועדו מפגשים לא-פורמליים, התקיימו 32 ראיונות אתנוגרפיים חצי מובנים ונעשה איסוף של כל המסמכים שפורסמו במהלך שנת עבודה בה התקיים המחקר.

ב. בנוסף, יוצגו שני מודלים מתודולוגיים ויישומיים ייחודיים לניתוח שיח בין מומחים: מודל לעיבוד מילות המפתח ומודל לעבירות מילות המפתח.

חיים נוי
שנינות וטאקט: סוגות- ביצוע (performances) (א-)מוסריות במרחבי שיח בישראל

עניינה של הרצאה זו הנו אופני הניהול של אינטראקציה יומיומית, כפי שאלה נתפסים ומפורשים על-ידי דוברי עברית בישראל. מן ההיבט התיאורטי, ההרצאה נשענת על גוף-ידע סוציולינגוויסטי אשר בחן ביטויים של נימוסים ושל "טקט" במפגשים חברתיים יומיומיים. בחינה זו העלתה תמונה שעניינה ניהול משא ומתן על מרחבים אישיים ועל הסכמה (או אי-הסכמה) הנוגעת להתנהגות הנתפסת כמפרה קודים ונורמות שיחתיים-תרבותיים בחברה נתונה. מן ההיבט האמפירי, נשענת הרצאה זו על ראיונות בהם מספרים מרואיינים אנקדוטות וסיפורים אישיים המתארים אירועי דיבור בהם חרגו המשתתפים מן הנורמה הנתפסת של התנהגות ראויה, או לחילופין, אירועים בהם ביטאו המשתתפים התנהגות נאותה בסיטואציה בעייתית, ומפרשים אותם.

טענת המחקר מתייחסת למספר ממדי שיח: ראשית, בכל מקרה של אירוע תקשורתי – כגון שיחות יומיומיות – מתקיימת תקשורת נוספת ומקבילה (מטה-תקשורת/שיחה), שעניינה עצם ניהול התקשורת הראשית. שנית, בהמשך לממד הקודם, ולאור תרומתו של א. גופמן (Goffman, 1981), אינטראקציות חברתיות – אף יומיומיות ושגרתיות – כוללות היבטים טקסיים. לאור עבודותיו של האנתרופולוג רוי רפופורט (Rappaport, 1979), המציע כי המאפיין המרכזי של טקסים הנו ההיבט התקשורתי, ניתן לראות כיצד תקשורת מארגנת מציאות חברתית בעוצמה, הן בעת התרחשותה והן מעבר לה. שלישית, בביטויים של נימוס וטקט בשיחות יומיומיות מהווים לעתים מבעים שהנם דמויי מבעי-ביצוע (speech-act), שתכליתם יישוב דיאלוגי של מתחים בין-אישיים. רביעית, לבסוף, לאור עבודותיו של הסוציולוג אנתוני גידנס (Giddens, 1984), טאקט מצטייר כאינטראקציה ייחודית, המאפשרת את המעבר ממפגשים חולפים ("מיקרו") למערכות חברתיות מתמשכות, ובסופו של דבר למבנים חברתיים בעלי מראה עמיד (כגון, "מדינות" "חברות" וכו').

ביבליוגרפיה חלקית

יורם עשת
השפה הדיגיטלית: קווים להתפתחותה של שפת התקשורת המודרנית

החדירה המאסיבית של הטכנולוגיות הדיגיטליות (מחשב, אינטרנט, וידיאו) כמעט לכל רובדי חיינו, הציבה בפני אזרחי החברה הטכנולוגית צרכים חדשים של תקשורת בין בני אדם מחד, ובין אדם ומכונה, מאידך. אלה הוליכו להתפתחותה של השפה הדיגיטלית, אשר צומחת במהירות החל מסוף המאה העשרים, ומספקת לנו הזדמנות לבחון מקרוב את תהליכי התפתחותה של שפה חדשה, הצומחת "מלמטה", ללא הכוונה מלמעלה וללא ועדות הקובעות סטנדרטים וכללים. זוהי שפה פונקציונלית הנותנת מענה לצורכיהם של משתמשי תוכנות, מפעילי מכונות ואנשים המקיימים תקשורת במרחב הקיברנטי.

השפה הדיגיטלית מתייחדת במספר מאפיינים מובהקים:

היא שפת סימנים, הנעזרת בייצוגים חזותיים להעברת מידע לגבי הפעלת מכשירים, תוכנות או אף להעברת מידע על רגשות. ניתן לראות בייצוגים החזותיים כאלפבית, או ה"כתב" של השפה הדיגיטלית.

השפה הדיגיטלית הנה שפת קיצורים, השואפת למיזעור מקסימלי של ייצוגי המידע, כמו למשל, בשלל הביטויים הייחודיים שהשתרשו בקרב משתמשי סביבות הצ'אט, וכן בממשקי המשתמש הגראפיים, העושים שימוש יעיל בעקרונות של תקשורת חזותית (Mullet & sano, 1995).

השפה הדיגיטלית מתפתחת כ"שפת רחוב" לכל דבר, שראשיתה בסימנים ומילים המצויים בשימוש יומיומי בקרב מעצבי תוכנה ומשתמשי רשתות תקשורת, ההולכים ומתמסדים עם הזמן כסטנדרטים מקובלים. כמו כן, ההתפתחות המהירה בטכנולוגיות הדיגיטליות מחייבת את השפה הדיגיטלית בהחלפה מתמדת של הייצוגים החזותיים המשמשים אותה בייצוגים חדשים.

השפה הדיגיטלית עושה שימוש נרחב במטאפורות, כגון המונחים "שולחן עבודה" (desktop) ו"אוטוסטרדת המידע", לחיזוק הטמעתם של מונחים חדשים (Smilowitz, 2001).

השפה הדיגיטלית מחייבת את משתמשיה בשליטה במיומנויות חשיבה ייחודיות, כגון Vision to think ו"חשיבת זמן אמת" (Eshet, 2004).

האבולוציה של ה"כתב הדיגיטלי" מתרחשת לאורך שלושה צירים מקבילים: (1) מייצוגים אבסטרקטיים לייצוגים קונקרטיים, (2) מדגש על תחביר (סינטקס) לדגש על משמעות (סמנטיקה), (3) משפה המטילה על המשתמש עומס קוגניטיבי רב, לשפה אינטואיטיבית וקלה לזכירה והבנה. השוואת התפתחות הכתב הדיגיטלי לזו של הכתב המסורתי, כגון הכתב השמי העתיק, מצביעה דווקא על כיווני התפתחות הפוכים מזה של הכתב הדיגיטלי.

ביבליוגרפיה חלקית

נינה פינטו-אבקסיס
שפת הכינויים של יהודי טיטואן – זהות פרטית מול זהות קולקטיבית

בראשית המאה ה-20 שימשה העיר טיטואן כבירת הפרוטקטורט הספרדי במרוקו. הקהילה היהודית בעיר הייתה הקהילה הראשית באזור צפון מרוקו, אשר התאפיין בשימוש בדיאלקט אזורי מיוחד של ספרדית-יהודית המכונה "חכתייה". השימוש בכינויים בקרב יהודי טיטואן היא תופעה נפוצה שחצתה את גבולותיה הגיאוגרפיים של העיר, עם התפזרותם של אנשיה ממקור חיותה, והתפשטה בקרבם גם בישראל ובתפוצות. תופעה זו נפרשת על פני כמה דורות, ככל שזיכרונם של אנשיה מגיע, והשימוש בה חורג מהפרטי ופורץ אל המעגל הקולקטיבי העושה בו כלי לגיבוש וליכוד חברתי ותרבותי.

הכינוי הניתן לפרט הופך לסממן הזהות שלו, והשימוש החברתי בכינויים הפך לאחד מסממני הזהות של הקהילה כולה. זוהי מעין שפה פנימית שהמערכת הלשונית שלה מייסדת הצפנה חברתית המובנת רק לאנשיה. בניגוד לשמות הפרטיים ושמות המשפחה, המוגדרים כשמות רשמיים, הכינויים שייכים לרובד הלא-רשמי, והם יוצרים שפה הידועה רק לחברי הקבוצה והנושאת מאפיינים הדומים לשימוש בעגה (סלנג) כגוון לשון תת-רשמי. מאפיינים אלה כוללים שימוש בשפת החכתייה שבה השתמשו רק במשלבים מסוימים ובנסיבות בלתי רשמיות; התייחסות רמוזה לגסויות; מילים המהוות טאבו לשוני; או שימושים שאינם תקינים פוליטית ושאינם מביעים יחס של כבוד לגזעים או למקצועות מסוימים.

הכינויים נושאים במאפיינים של לשון פואטית; השימוש באמצעים אמנותיים במסמן יומיומי ובסיסי כגון הכינוי, שתפקודו מקביל לתפקודו של השם, כמו מטונימיות, מטפורות, דימויים, הומופוניה או לשון נופל על לשון, וכן השימוש בשפת החכתייה על הפוטנציאל קומי שלה, מעידים על עושר לשוני ועל היכולת להשתמש בדמיון על מנת לפתוח את גבולות המציאות ולהעשיר אותה.

דניס קורזון
הנוף הלשוני – היבטים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים

המונח "נוף לשוני" נכנס ללקסיקון הסוציולינגוויסטי עקב המאמר של Landry and Bourhis (1997), שהתייחס לגבול הלשוני בין דוברי פלמית בצפון בלגיה ובין דוברי צרפתית (וולון) בדרומה. החוקרים דיברו על כוח אטנולינגוויסטי (ethnolinguistic vitality) – גורמים חברתיים המשפיעים על היכולת של קבוצה להתנהג ולתקיים כישות נפרדת ופעילה בתוך סביבה רב-לשונית.

העבודה של לנדרי ובורי מתייחסת הן ליחיד בחברה והן לקבוצות אתניות. הם מבדילים בין מערכות אגו-צנטריות – מה שהיחיד מרגיש לגבי השפות והקבוצות בחברתו – ובין מערכות אקסו-צנטריות. המוקד העיקרי בחקר הנוף הלשוני נוטה להיות על המערכות האקסו-צנטריות – החברתיות, דהיינו על תופעות רב-לשוניות ברשות הרבים – שלטים בכבישים, מודעות פירסום וכו' (Ben-Rafael et al. 2006, Kurzon 2003).

בהרצאה נדון בנוף הלשוני בהודו, בקרואטיה, באנגליה, ובוויילס. בכל מקום, הסיבות לרב-לשוניות ברשות הרבים הן שונות – לפעמים הסיבה היא חברתית, לפעמים פוליטית, ולפעמים הרב-לשוניות קיימת כשריד היסטורי.

ביבליוגרפיה חלקית

זוהר קמפף ושושנה בלום-קולקה
"מצטער על מה שעשיתי": אירועי התנצלות בילדות בשיח עמיתים

למרות עושר המידע שהצטבר בעשורים האחרונים על מאפייניהם הפרגמטיים של התנצלויות (Meier, 1998), מפתיע לגלות שאין בנמצא מחקר מקיף על ההיכרות של ילדים עם פעולת הדיבור. מחקר זה בוחן, לפיכך, את האופן שבו ממשים ילדים ישראלים פעולות תיקון (remedial work; Goffman, 1971) בשיח עמיתים טבעי. קורפוס ההתנצלויות כולל 57 אירועים שאותרו באמצעות תצפית אתנוגראפית על אינטראקציות טבעיות של ילדים ישראליים בגילאי גן ובית ספר. מסקנותינו מניתוח אירועי ההתנצלות הן: (1) לילדים בגילאי 4-6 יש רפרטואר עשיר של אסטרטגיות התנצלות, עניין המצביע על רכישת כישורי תיקון וניהול תדמית (Brown and Levinson, 1987) כבר בגיל צעיר. (2) ככל שהילדים גדלים כך הולך ומתרחב טווח ההפרות הפוטנציאלי שלגביו הילדים מצופים להתנצל. כמו כן, עם הגיל ילדים מממשים צורות מורחבות יותר לתיקון הפרות, עניין המצביע על רגישות הולכת וגוברת ביחס לצורכי התדמית של הזולת. (3) למבוגרים המתערבים בסכסוכים בין ילדים יש תפקיד כפול: הם משמשים כמודל לרכישת אסטרטגיות תיקון ומתפקדים כבוררים במסגרת עימותים בין עמיתים. למרות זאת, בכל המקרים שמצאנו, התערבותם של דמויות מוסדיות בסכסוכים לא הובילה להתפייסות. (4) אירועי התנצלות במסגרת שיח עמיתים חושפים את המרכזיות של מושג החברות בעולם הילדות: סטייה מצורת ההתנהגות המצופה במשחק נתפסת פעמים רבות כאיום על התדמית המשותפת של "חברים". על רקע הסכנה הנובעת מאיום זה על הקשרים בין הילדים העמיתים שיקום יחסי החברות מהווה תנאי מוקדם למימושה של התנצלות מוצלחת. מסקנה זו מצביעה גם על ההעדפה של הילדים לפתרון עצמאי ומקומי, במסגרת שיח העמיתים, להפרות המתרחשות בעולמם החברתי.

יהודית רוזנהויז ורותם קובנר
שיח גלובאלי: השפעת האנגלית על שפות העולם

השפה האנגלית פשטה בעולם במאה ה-20 כמו שריפה בשדה קוצים וכיום היא למעשה הלינגווה פרנקה של העולם כולו. נושא הרצאתנו מתייחס למחקרנו שדן בתהליכים הכרוכים בשאילת מילים מן האנגלית, כפי שנמצאו במספר שפות שדובריהן חיים בארצות שונות באירופה, אסיה ואפריקה והן מייצגות משפחות שפה שונות. בנוסף, הרגלי החיים של אותם דוברים, תולדות עמיהם, והמשטרים הפוליטיים שלהם שונים זה מזה. רצינו לראות מה משותף לשפות אלה ומה שונה ביניהן מבחינת חדירת המילים האנגליות אליהן, ומהם הגורמים המשפיעים על כל אלה. לאחר דיון בנושא עם חוקרים שונים מהארץ מחו"ל כתבו חלק מהם על שפת אמו/ה או השפה שבה התמחו מאמרים מדעיים שלמים והמאמרים אמורים לצאת לאור כחלק מספר בעריכתנו. בהרצאה זו אנחנו מבקשים לסכם את ממצאינו בנושא. נתחיל בבדיקה תיאורטית של הרקע לחדירת האנגלית לכל שפה על בסיס הספרות (ר' לדוגמה, Görlach, 2002, 2003) ונתייחס לגורמים המניעים ומאפשרים השפעה של שפה אחת, כגון האנגלית, על שפה אחרת. בין הגורמים מצאנו גורמים אישיים וחברתיים שונים. נמשיך בהדגמת תופעות שונות ממספר שפות (עברית וערבית, יפנית וסינית-טאיוואנית, הונגרית ואמהרית) ונסיים בסיכום מסקנותינו לאור הדיון הנ"ל (ר' קובנר ורוזנהויז (נשלח לפרסום), רוזנהויז וקובנר (נשלח לפרסום).

ביבליוגרפיה חלקית

רוביק רוזנטל
שפה ומונחי חיזור בחברה הישראלית

דיון בשפת החיזור עשוי להתייחס לשני עניינים שונים: המילים והביטויים המייצגים אל עולם החיזור, והשפה בה משתמשים מחזרים בתהליך החיזור. ההרצאה תעסוק בהיבט הראשון, אך יובאו דוגמאות להמחשה ממשפטי חיזור בפזמונים ובשירים לאורך השנים.

דיון בשפת החיזור חושף את הספקטרום הרחב המאפיין את שפת החיזור בתרבויות שונות ובתקופות שונות: החיזור הרומנטי, זה המדגיש את רגשות האהבה ומתרחק ככל האפשר מדיבור ישיר על מעשה האהבה (נוסח "רנדוו, קאוואלייר" ועוד); החיזור שמטרתו המוצהרת היא השגת בן זוג לקשר מחייב או לנישואין (נוסח "יוצאים קבוע"); החיזור המודרני שמטרתו יצירת קשרים ניסיוניים לטווח קצר ובינוני (תרבות הדייטים); חיזור המועדונים הבוטה שמטרתו מין מיידי (תרבות הפיק-אפ). לכל היבט כזה של שפת החיזור ביטויים אופייניים, שיש להם בדרך כלל מכנה משותף לשוני.

רחל רוזנר וסימה חרוב
הוראת היצגים גרפיים כנושא לימודי בבית הספר התיכון

עם הופעת המחשב ומדפסות הצבע המשוכללות נפתח בפני העולם מגוון חדש של אמצעים גרפיים זמינים ונוחים, ומתרחב השימוש בשפה החזותית המאפשרת לתפוס באופן סימולטני אלמנטים רבים. האמצעים החזותיים עשירים, אוניברסליים, "שקופים", קומפקטיים ובאים לידי ביטוי בתחומי חיים ובתחומי ידע שונים. הם מתקשרים אל העולם הטכנולוגי שהקוראים, ובעיקר הצעירים, מורגלים אליו. לתיאור הגרפי על סוגיו השונים מוסכמות משלו, וקיים בו ייצוג בסימנים כמו סכמות, חצים ומעין מטונימיות חזותיות.

השאלה שבה דנה הרצאה זו היא באיזו מידה היצגים גרפיים הוצעו ומוצעים כנושא לימודי במסגרת הוראת "הבנה והבעה" בבית הספר העל-יסודי. לצורך מתן מענה לשאלה זו נבדקו תכניות הלימודים בהבעה (תשל"א, תשמ"ב) ובהבנה והבעה (תשס"ג); כעשרים ספרי לימוד ומדריכים למורה ב"הבנה והבעה" והתכנית העדכנית של משרד החינוך לטיפוח אוריינות בקריאה (משרד החינוך,תשס"ה).

מתוך עיון בספרי לימוד ובמדריכים למורה עולה כי ניתן להבחין בסוגים שונים של היצגים גרפיים (כגון שרטוט, מפה, תרשים, דיאגרמה, טבלה): היצג גרפי שהוא טקסט אותנטי ואוטונומי; היצג גרפי הנלווה לטקסט רציף לשם הבהרה, העשרה ועוד; היצג גרפי שעורך ספר לימוד שילבו במשימה כטקסט נוסף או בפעילות למידה בין משימות אחרות. משימת בעלת אפיונים ייחודיים היא משימת סיכום החושפת את המבנה ואת התוכן של הטקסט השלם. משימה זו יש שהיא מוצגת לתלמיד באופן פתוח, ויש שהיא מוצגת על ידי המורה או מחבר ספר הלימוד כתבנית נתונה (הורביץ, תשנ"ג). כל אלה יכולים להיות אמצעי מסייע לחשיבה וללמידה ויכולים לשמש גם ככלי להערכה. עוד עולה מהעיון בספרי הלימוד ובבחינות הבגרות שחדירה של היצגים גרפיים אותנטיים אליהם החלה דרך הוראת השחבור שהיווה פרק מן התחביר. בשחבור התלמיד נדרש להמיר תרשימים מסוגים שונים למשפטים בעלי מבנה תחבירי מוגדר. מהוראת השחבור עבר נושא לימודי זה בהדרגה להוראתו כנושא לימודי לעצמו.

מתוך עיון בתכנית לטיפוח אוריינות בקריאה (תשס"ה) עולה שמובלט בה הקשר בין ההיצגים הגרפיים לבין סוגי השיח, קשר שחוקרי שיח (למשל, עבאדי, 1984) נתנו דעתם עליו, וכן מוצגות בפני התלמיד שאלות מיוחדות ברמה של הערכה וביקורת על ההיצגים הגרפיים.

בהרצאה ינותחו ויודגמו היצגים גרפיים מספרי הלימוד, מבחינות הבגרות ומתכנית הטיפוח הנזכרת.

ביבליוגרפיה חלקית