תקצירי ההרצאות בכינוס השישי (2007)
אביב אמית
"אלימות לשונית" ו"פוליטיקות לשוניות" בתולדות הלשון הצרפתית
מטרתה של הרצאה זו הינה לבחון מקרים של "פוליטיקות לשוניות" ושל "אלימות לשונית" בתולדות הלשון הצרפתית לאור התיאוריות של Bourdieu בנוגע לאלימות ומאבקים ב"שדות כוח" ובנוגע לכוחה הסימבולי של השפה (1980 בין היתר). באופן זה, יוצג תיקוף היסטורי לתיאוריה שהיא במקורה סינכרונית העוסקת בכאן ועכשיו.
המושג "אלימות" לפי Bourdieu (1980) מתייחס לפעולות הננקטות על-ידי הכוחות השולטים בשדה כוח כלשהו (מדינה/ אזור/ חברה/ קבוצה/ ארגון...) על מנת לשמור על מעמדם ובכך למנוע מאחרים להגיע למרכז שדה הכוח שלהם. מושג ה"אלימות לשונית" מצמצם את הגדרת ה"אלימות" לתחום הלשוני ומתייחס בין היתר לפעולות הננקטות על-ידי הכוחות השולטים על מנת להשליט את שפתם על חשבון שפות אחרות המדוברות בשדה כוח מסוים. פעולות "אלימות" אלה באות לידי ביטוי בעיקר ב"פוליטיקות לשוניות" למיניהן המכונות גם "מדיניויות לשונית" או "התערבויות לשוניות" וכוללות חוקים, אידיאולוגיות, חינוך ועוד. בהרצאה אדגים צורות שונות של "אלימות" בתולדות הלשון הצרפתית.
השימוש ב"פוליטיקות לשוניות" הפך לנפוץ במשטרים השונים של צרפת החל מהמאה ה-17 והאפשרות הטכנית של כוח פוליטי לשמור על השפה ואף לשנות אותה תוך הפעלת "אלימות לשונית" ברמות שונות השפיעה רבות על התפתחות השפה ועל מגעיה עם שפות אחרות.
להלן סקירה קצרה של המקרים שיוצגו:
תחת שלטונם של המלכים לואי ה-13 ולואי ה-14 בצרפת של המאה ה-17, נוסדה האקדמיה הצרפתית כשתפקידה המרכזי היה ליצור שפה צרפתית "טהורה" תוך מחיקת אלמנטים "זרים" ו"לא הגיוניים" ממנה. פעולות האקדמיה כוונו לשכבה הגבוהה של העם בלבד, הכתיבו אופנה ונבעו מתוך רצון של האצולה והבורגנות להתאים את עצמם לרצונו של השלטון האבסולוטי ולהשתייך ל"שדה הכוח" שלו.
בצרפת שלאחר המהפכה, שימשה השפה הצרפתית ככלי ליצירת זהות לאומית חדשה וצוירה ככזו המשקפת נאמנה את רוח הרפובליקה. לפי אידיאולוגיה לשונית זו, הדיאלקטים נחשבו ל"נחותים" ולכאלה הראויים להימחק.
לקראת סוף המאה ה-19, הביאה הקמתה של מערכת חינוך ממלכתי חובה לדחיקת הדיאלקטים בצרפת ואף להיעלמותם הכמעט-מוחלטת בתחילת המאה ה-20.
אידיאולוגיות עליונות מסוג זה, הציגו אף את השפות המקומיות בקולוניות כשפות "נחותות" ומאמצים הושקעו גם בהמרת שפתם של מהגרים לצרפת החל מהמאה ה-19 תוך ניסיון לשילובם תחת כנפי הרפובליקה.
ביבליוגרפיה חלקית
- Appel, R. and Muysken, P. 1987. Language Contact and Bilinguism, London: Edward Arnold.
- Bourdieu, P. 1980. Questions de sociologie, Paris: Minuit.
- Calvet, L-.J. 1987. La guerre des langues et les politiques linguistiques, Paris: Payot.
- De Swaan, A. 2002. Words of the World: The Global Language System. Cambridge: Polity Press.
מילי אפשטיין ינאי
"מה? את חברה שלי?" – ניתוח מבני של "אלימות מנומסת" במקום העבודה
הרצאה זו ממשיכה את הדיון שפתחתי בכנס הקודם (2006) על אודות יחסים בין אישיים במקומות עבודה והאפשרות לתאר אותם בעזרת שילוב של כלים רטוריים ודיסקורסיביים.
המתח בין מעשה הפרט לבין המערכת הממוסדת והאדמיניסטרטיבית מאפיין ארגונים שונים. לרוב, מתח זה מאפשר לעבוד ולהמשיך לקיים את המערכת הארגונית. ואולם,לעתים, מתח זה נחווה כסכסוך הפוגע ביכולת לעבוד או כמעשה תקשורתי הכולל היבטים אלימים. האם ניתן לזהות מבנה דיסקורסיבי המאפשר תופעות אלימות אלו? האם ניתן לזהות דפוס חוזר של דרכי פרשנות?
בהרצאתי אדון במספר דוגמאות המצביעות על "אלימות מנומסת" במקום עבודה, כחלק מתקשורת בין-אישית המגלמת בתוכה סכסוך. על פני הקרקע מתגלית שרשרת של חיכוכים ושל "אי-ההבנות" כפן הגלוי של האלימות החבויה. חיכוכים ואי-הבנות גורמים לעלבון או לתחושת השפלה של אחד הדוברים ומכרסמים את המרקם החברתי והתקשורתי. אנסה לאפיין תופעה זו בכלים רטוריים ובכלים דיסקורסיביים. לשם כך, איעזר במבנה "שיח האדון", הלקוח ממודל ארבעה סוגי השיח של לאקאן (1975), באסטרטגיות רטוריות של ביטול ערך האחר, שתוארו על ידי וון דייק בדיוניו על עיצוב האידיאולוגיה בטקסט (1998), ובכיאזם, פיגורה רטורית המציינת חזרה של רעיון או טענה באופן הפוך ומצטלב, ואשר תזוהה על ידי שכחלק מהתהליך הפרשני. ניתוח זה יאפשר לי לדון בגילויים של אלימות מילולית בממד האישי והקבוצתי-ארגוני. בנוסף, הוא יאפשר לזהות גילויים של הלא-מודע כפי שהוא בא לידי ביטוי בחזרה של מבנה התנגדותי מודחק, המאפשר לשמור על ה"תדמית" הממסדית. תופעה זו מובילה ל"רעשים" תקשורתיים בלתי פוסקים, המפריעים למהלך העבודה.
מודעות הן לכיאזם כמרכיב פרשני והן למבעים הנותנים ביטוי לביטול ערכו של הזולת, פותחת צוהר לדיון ממוקד בביטוי האלימות בתקשורת בין-אישית המתקיימת במערכת ארגונית א-סימטרית. הצגתי תתאר את היחסים המתגלים ברווח שבין הצהרות גלויות לבין הרטוריקה המעצבת אותן.
ביבליוגרפיה חלקית
- Anward, Jan (1992). Parameters of Institutional Discourse, Paper presented at Discourse and the Professions, Uppsala, Nov.1992.
- Lacan, J. (!985) Escritos 1. Siglo Veintiuno:Buenos Aires.
- (1975).Le Seminaire de Jacques Lacan. Livre XVII. L'envers de la psychanalyse. Paris: Seuil.
- Van Dijk, T. (1998) Ideology - A Multidisciplinary Approach. London: Sage Publication.
- Verhaeghe, P. (1995) From impossibility to inability: Lacan's theory on the four discourses, in: The Letter. Lacanian Perspectives on Psychoanalysis, 3, pp. 91-108.
שוש בן ארי
שפה וציוויליזציה בתורתו של אבן ח'לדון איש המאה ה-14 – הקשר בין תורת המחזוריות ההיסטורית להתפתחות הלשון
"היסטוריון ערבי, חלוץ הגישה הסוציולוגית בפילוסופיה של ההיסטוריה". זהו כרטיס הביקור של אבן ח'לדון בעולם כולו. ואכן, ספרו "ההקדמה" שנכתב לפי עדותו-הוא בין השנים 1379‑1380 עוסק במחשבות, תיאוריות, עקרונות וחוקים בנוגע להיסטוריה של החברה האנושית הכללית. הוא רצה ליצור באמצעות סקירתו יסודות למדע חדש: תולדות התרבות האנושית (עלם אלעמראן).
חדשנותו ודעותיו המקוריות של אבן ח'לדון לגבי תורת המחזוריות ההיסטורית כניתוח סוציולוגי של תהליכים סיבתיים בלתי-נמנעים מחד-גיסא, והעובדה שכתב מעט, יחסית, בענייני לשון – שני אלה דחקו לקרן זווית את משנתו הלשונית, אשר כמעט ולא נחקרה עד היום.
אין בידינו מידע על מידת ההשפעה של המדקדקים הערבים על משנתו והשקפותיו. הוא מזכיר מספר שמות אותם הכיר. אך גם אם הושפע מאותה קבוצה של "הפילוסופים של הדקדוק" (פלאספה אלנחויין), שויכוחיהם נישאו ברמה בשלוש המאות שקדמו לו, הרי שהוא יצר תיאוריה בלשנית-חברתית חדשה ועצמאית לחלוטין.
השפעתו על הדורות הבאים אחריו, כאמור, היתה כמעט אפסית, אך גם כשהתחיל להתעורר עניין רב, יסודי ומעמיק בתורתו, בשלהי המאה ה-18, הרי היה זה באבן ח'לדון ההיסטוריון והסוציולוג, לא הבלשן איש הלשון.
סקירת הפרקים בהם כתב בענייני לשון מעידה על התייחסותו של אבן ח'לדון ללשון כאחד מסַמָני ההישגים של הציוויליזציה. התפתחות מיומנות לשונית הוא תהליך מקביל להתפתחותה של הציוויליזציה. יתר על כן: עוצמתה של ציוויליזציה תלויה במידה רבה ביצירת מסורת של לימוד ומחקר ואלה לא יתקיימו ללא שפה במיטבה. בשני תהליכים שלובים אלה מנסה אבן ח'לדון להבחין בחוקים בעלי תוקף כללי, ואף שככל הנראה לא ידע שפות אחרות זולת ערבית, הוא מנסה לנסח קווי-יסוד לתיאוריות אוניברסליות.
אסקר בקצרה את עיקרי תורת המחזוריות ההיסטורית ואת התפתחות הלשון המושפעת ממנה ומשפיעה עליה. אסיים בהארת כמה מרעיונותיו החדשניים לגבי השפה, תוך השוואתם לרעיונות שהגה נועם חומסקי ונחשב למחדש בהם.
ביבליוגרפיה חלקית
- T.B. Irving, "A 14th View of Language", The World of Islam, London, 1960, pp185-192.
- Z. Ahmad, The Epistemology of Ibn Khaldun, London, 2006
- M. Cooke, "Ibn Khaldun and Language: From Linguistic Habit to Philological Craft", JAAS, 18 (3-4), 1983.
- N. Chomsky, Language and Mind, Cambrige University Press, 2006
לאה ברץ
אסתטיזציה של האלימות - מבט על ספרי ילדים
מטרת ההרצאה היא הצגת ביטויי אלימות בספרות הילדים. הספרות היוותה מאז ומעולם אמצעי לתאר את העולם את מאוויו של האדם, את הדחפים ואת הרגשות. מפגש עם טקסט מביא את הקורא למפגש עם עצמו ועם עולמו ועם מעגל החברה הסובב אותו. כיצד הופך המפגש עם הטקסט האלים לשקף חברתי?
כאשר יצירה מציגה מקרה אלים נוצרת משוואה: אלימות הופך פנומן אסתטי ובהיותו אסתטי הוא הופך מוסרי, אז האם אלימות במשוואה שכזו הופכת מוסרית? כיצד מתגברים אם כן על הצרימה תודעתית?
מטרת ההרצאה לדון בשאלת המכשולים העומדים בפני הספרות כמכשיר האמור להוות מקור להנאה אסתטית, אך מחד גיסא הוא חושף עולם אלים, שמטבע הדברים יש בו ייצוג של מהות בלתי אסתטית?
המתודולוגיה: מחקר תוכן.
התהיות שיעמדו במרכז הדיון התיאורטי:
· כיצד יתכן, שסבל הכרוך באלימות יכול לשמש כמקור הנאה אסתטית?
· אם החוויה הבלתי מוסרית או האלימה עטופים במערך של אמצעים אסתטיים (מכלולו האמצעים הפואטיים), האם הבלתי מוסרי נעלם, מטשטש או מתקהה?
· האם זיהוי היפה כפנומן מקהה את העוקץ מן האלימות ובכך הופך את האלימות למהות שניתן להפיק ממנה הנאה אסתטית.
· מה מקומו של המבוגר בתהליך תיווך יצירה בעלת גוון אלים?
· האם על מחנך לדחות את האלמנטים האסתטיים ולהציג את האלים שקרוב לוודאי גם הופך לבלתי מוסרי תוך התייחסות אל המסרים החבויים? או שמא על מחנך להתבונן רק בייצוג האסתטי של היצירה? יצירת משוואה לא חושפים משמע אינו קיים?
הצלחת הבנת המושג אלימות היה מעלים את הנושא מן העולם, אך מאחר ותמיד יש באלימות אלמנט בלתי פתור, בלתי מוסבר הרי כל יצירת אמנות הנכתבת על נושא זה הוא אמצעי להגיע את משמעות חדשה וההתייחסות הספרותית היא מעיין חיפוש דרך. האם התהליך האסתטי יצוֹר תהליך של הפנמת החוויה הבלתי אסתטית ויגרום לשומע ליצור תהליך של הפקת לקחים? האם הפנמת המסר תפחית את רמת האלימות?
דרורה גאלוא'
השפעת שילוב המחשב בשיעורי אנגלית על תפיסות הלמידה ותפיסת המסוגלות העצמית האקדמית של תלמידי תיכון
המחקר בדק את השפעת השימוש במחשבים בשיעורי אנגלית על תפיסות הלמידה והמסוגלות העצמית האקדמית של תלמידי תיכון, בנוסף לכך נבדק תהליך הלמידה/הוראה, והיישום של השימוש במחשבים בשיעורי אנגלית. בפרזנטציה זו אתמקד באלמנט אחד ועיקרי של המחקר- מסוגלות עצמית אקדמית.
הקונספט של מסוגלות-עצמית נחקר בשלושת העשורים האחרונים ע"י אלברט בנדורה, שמתאר את המסוגלות העצמית כאמונתו של הפרט בדבר יכולתו לארגן ולבצע בהצלחה משימה מסוימת, שתסתיים בתוצאה הרצויה. המסוגלות העצמית של האדם היא הגורם הקוגנטיבי המתווך שנמצא באנשים ואשר משפיעה על התנהגותם. המסוגלות העצמית תשפיע על התנהגותם של אנשים, תשפיע על החלטתם לבצע משימה מסוימת, כמה מאמץ הם ישקיעו במשימה, מהי הרגשתם בקשר אליה, ואם הם חושבים שהם יצליחו לבצעה בהצלחה.
המחקר: המחקר ארך שנה אקדמית. 198 תלמידים מכיתה י' משמונה בתי-ספר השתתפו – ארבעה בתי-ספר בקבוצת הניסוי וארבעה בביקורת. שאלונים הועברו פעמיים- בתחילת הניסוי ובסיומו. ראיונות נערכו עם המורים והתלמידים בכדי לקבל מידע אישי יותר ביחס לסביבת הלמידה.
דליה גבריאלי נורי
"המטבח של גולדה" – מטבח או חדר מלחמה?
מטרתה של הרצאה זו לבחון מטאפורות מרכזיות שחדרו לשיח הישראלי במהלך כהונתה של גולדה מאיר כראש ממשלה (1969-1973) והיסוו מדיניות בטחונית אגרסיווית וחסרת פשרות. שורה של מטאפורות המקבעות סטריוטיפים נשיים ("המטבח של גולדה") קושרו למדיניותה של מאיר, והיסוו מהלכים בטחוניים נוקשים שהיו לחם חוקה של ממשלתה: מירוץ חימוש מסלים והולך, כיבוש מתמשך, וניטרול חוזר ונשנה של יוזמות שלום.
כך למשל, הפכו מסעי הרכש הביטחוני של גולדה ל"סל קניות", מטאפורה רווחת בשיח התקופה. מטאפורה זו הסתירה את העובדה שבמסעותיה לארצות הברית רכשה ראש הממשלה סוגי תחמושת מן החדישות בעולם: פאנטומים, טנקים, טילים וכיו"ב. בכך הסתירה מטאפורה זאת, ביחד עם פרקטיקות שיחיות אחרות, את העובדה כי בתקופת כהונתה של מאיר הפך המזרח התיכון למעבדת הנשק המתקדמת ביותר בעולם.
מטאפורה "נשית" ו"אימהית" אחרת, "המטבח של גולדה", הסוותה תהליך בלתי דמוקרטי בעליל של קבלת החלטות עקרוניות, לעתים קרובות בעלות חשיבות ביטחונית רבה. תחת מטאפורת "המטבח" הסתתר למעשה "חדר מלחמה", והתקיימו דיונים חשאיים בנושאים בעלי רגישות רבה. לאחר מלחמת יום כיפור זכה "המטבח" לגינוי ונטען כי רבה הייתה תרומתו בתהליך הכושל של קבלת ההחלטות ערב המלחמה.
ההרצאה היא מפגש בין ניתוח לשוני לינגוויסטי, פוליטיקה ומגדר. היא מצביעה על האפשרויות הטמונות בניתוח מטאפורות פוליטיות וחשיבותן בקיבוע ובהסוואת מצבי עימות מתמשכים.
ביבליוגרפיה חלקית
- George Lakoff (1991),"Metaphor and War: The Metaphor System Used to Justify War in the Gulf", Linguistics Department, UC Berkeley. Peace Research 23 (1991): 25-32.
- Nicholas Howe, "Metaphor in Contemporary American Political Discours", Metapor and Symbol, 1988, Vol. 3, No. 2, Pages 87-104.
ניני גוטספלד-מנוח
"מילים הורגות" – כשדו שיח יום-יומי הופך לנשק קטלני
אלימות פיזית, כך מצביעים מחקרים, נפוצה יותר, ובאופן מובהק בקרב גברים לא משכילים. אלימות מילולית, לעומת זאת, זו המשמשת זרוע מרכזית של אלימות נפשית אינה רק נחלתם של ה"לא משכילים". היא נחלת כולנו: הן כתוקפים וכתוקפות, הן כקורבנות והן כמי שנעים ונעות על שני קצות הציר האלה ע"פ נסיבות החיים והסיטואציות הנקרות בדרכנו. והיא גם זו האוחזת בתפקיד משמעותי בשיבוש מערכות היחסים שלנו בזוגיות, בין חברי המשפחה המצומצמת והמורחבת, בעבודה, בחיינו החברתיים ובכל המפגשים האנושיים להם אנו חשופים.
האלימות המילולית הגלויה, זו הבאה לידי ביטוי בכינויי גנאי, קללות, גידופים וצעקות, נחווית כהתנהגות פוגענית שהשפעתה עשויה להימצא על הרצף שבין העכרת האווירה לבין פגיעה והשפלה קשות, אולם המסוכנת ממנה וההרסנית ממנה היא דווקא האלימות המילולית הסמויה, ולה אני רוצה לייחד את ההרצאה. האלימות המילולית הסמויה קשה לזיהוי בשל שלל התחפושות שהיא עוטה על עצמה ובשל העובדה שהגדרתה, וההשתייכות לקטגוריה שלה תלויות בתדירות התרחשותה. במילים אחרות: אותה התנהגות, כשהיא חד-פעמית נחשבת לשולית וזניחה, לעתים גם טריוויאלית ואפילו נורמטיבית, וכשהיא מתרחשת בתכיפות גבוהה היא מוגדרת כאלימה, וזאת ע"פ תוצאותיה וע"פ האופנים ועוצמתה של הפגיעה.
כשנה וחצי מתוך חמש שנות מחקר וכתיבת הספר "מילים הורגות" התמקדתי בחקר טקסטים של נשים אשר ציטטו דיאלוגים בנושאים יום-יומיים עם בני זוגן, זיהיתי מודלים לשוניים המהווים כלי קיבול למסרים אלימים נסתרים, ומתוך בדיקת המודלים הללו צמח למעשה כל הספר העוסק באלימות המילולית, בשותפים לה, בנזקים שמותירה אחריה, בדרכה ההרסנית חוצת הדורות ובדרכים להירפא ממנה. זיהוי המודלים הללו הם בבחינת מתן ריח לגז, שכן הגז, כידוע, ממית גם ללא הריח, אבל הריח מאפשר לנו לזהות את הסכנה, להתגונן מפני הדליפה ולהציל את חיינו.
בהרצאה אציג את המודלים הללו ואדגים אותם באמצעות קטעי דיאלוגים מתוך עולם הזוגיות, הורים-ילדים מעבידים ועובדים, ואנסה להוכיח מתוך הגדרת האלימות, כי לאותם "משתיקי קול" כפי שכיניתי את המודלים בפרק "המילים המתחפשות", יש אכן הכוח להרוס את הזולת, לדכא אותו, לגמד ולשתק אותו, וכמובן גם להרעיל את מערכות היחסים השונות ולמוטטן. הצגת המודלים והדוגמאות הרבות מעניקות, למעשה, לשומעים ולקוראים מפתח פשוט להתבוננות פנימית ולמתן הסבר ופירוש להתרחשויות שונות שלנו עם הסביבה.
רינת גולן
רכישת עברית באופן פורמלי ובלתי פורמלי על ידי עולי ברה"מ לשעבר והשפעתה על קליטתם החברתית-תרבותית
בשנים האחרונות חלו שינויים במאפייניה התרבותיים והחברתיים של העלייה מבריה"מ לשעבר (לעומת שנות ה-90), שהובילו לשתי מגמות: שינוי בדרך רכישת העברית ושינוי במדיניות הלשונית כלפי העולים. מחקרים מראים שבקרב חלק מהעולים הפכה רכישת השפה באופן פורמלי באולפן למיותרת והם נשרו ממנו בהעדיפם להתחיל לעבוד וללמוד עברית באופן בלתי פורמלי. במקביל לכל נדחקה מדיניות כור ההיתוך הלשוני ואת מקומה תפסה המדיניות הרב-לשונית המאפשרת שימוש בשפה הרוסית גם בתחום הציבורי (שוהמי, 1999).
לאור נסיבות אלה עלה הצורך במחקר הנוכחי, שבדק שני היבטים חדשים של ההגירה לישראל מבריה"מ: ההיבט הלשוני, המתייחס לקיומה של גרסה בסיסית (basic variety) בעברית בקרב עולים חדשים (כפי שנמצאה בקרב עובדים זרים) (Klein & Perdue, 1997) וההיבט החברתי- תרבותי, המתייחס להשפעתה של השפה העברית הנרכשת על היקלטות חברתית-תרבותית מבחינת עמדות, שימושי שפה ותחושות שייכות וזהות (בן-רפאל, אולשטיין וגייסט, 1994).
במחקר השתתפו 143 נבדקים עולים, נשים וגברים, שמתוכם 80 למדו באולפן ו-63 לא למדו בו, והם ענו על שאלון שהוכן למטרה זו ותיארו תמונות לצורך מיפוי מאגרם הלשוני.
בתחום הלשוני העידו הממצאים על הימצאותה של גרסה בסיסית בלשונם של העולים שלא למדו באולפן כפי שנמצאה בלשון העובדים הזרים, דהיינו שפה מצומצמת ותקשורתית בעלת אוצר מילים מצומצם ותחביר בעל מבעים קצרים ושמניים. חלים עליה תהליכי פישוט והכללה, ואפשר להבחין באסטרטגיות תקשורתיות כפיצוי על היעדר אוצר מילים מגוון ותחביר מורכב. לעומת זאת, לשון העולים שלמדו באולפן אינה מתאפיינת במרכיבי הגרסה הבסיסית והיא דינאמית ומתפתחת.
בתחום החברתי-תרבותי נמצא קשר בין רכישה פורמלית של העברית באולפן לבין קליטה חברתית ותרבותית מוצלחת. האולפן השפיע לטובה על השימוש בעברית ועל טיב הקליטה מבחינת המוטיבציה, העמדות החיוביות ותחושת הישראליות ושביעות הרצון מתהליך העלייה. מנגד, היעדר הלימוד הפורמלי באולפן ובעקבותיו שימוש מצומצם בעברית הובילו לעמדות שליליות וחוסר שביעות רצון מהקליטה ועיכבו את תהליך קליטתם החברתית והתרבותית של העולים. הוכח גם הקשר החזק בין שפה וזהות: בעוד העולים שלא למדו באולפן העידו כי זהותם פחות יהודית וישראלית ויותר רוסית, הרי שעמיתיהם שלמדו באולפן הצהירו על זיקתם לארץ בהגדירם את זהותם כיותר ישראלית ופחות רוסית ויהודית.
ביבליוגרפיה חלקית
- שוהמי, א' (1999). רב-תרבותיות ומדיניות לשונית. מסמך לתלמידים באוניברסיטת תל-אביב.
- בן-רפאל, א'; אולשטיין, ע' וגייסט, ע' (1994). היבטים של זהות ושפה בקליטת עולי חבר המדינות העצמאיות. המכון לחקר הטיפוח בחינוך, בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים.
- Klein, W. and Perdue, C. (1997). The Basic Variety. Second Language Research, 13(4), 301-348.
עדנה גורני
הבניית ה'אני', ה'טבע' וה'יליד' בנרטיב ייבוש החולה – קריאה אקופמיניסטית בשני ספרי גיאוגרפיה
לאחרונה גוברת המודעות להקשרים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים של נושאים שנחשבו בעבר קשורים רק לאקולוגיה ולסביבה. לאור זה, בדקתי שני נרטיבים שונים שעולים מתוך שני ספרי גיאוגרפיה שנכתבו בנקודות זמן בעלות משמעות בתולדות עמק החולה. הספר הראשון, 'עמק החולה', נכתב על ידי ד"ר נתן שלם ופורסם בשנת 1935, זמן קצר לאחר רכישת הזיכיון לייבוש החולה על ידי היישוב היהודי. הספר השני 'עמק חולה הצפוני' נכתב על ידי יהודה קרמון ויצא לאור בשנת 1956 בזמן השלבים הסופיים של הייבוש. ייבוש החולה היה לאחד מסיפורי המיתוס המרכזיים בנרטיב העל הציוני וסימל את ניצחון הגבר היהודי החדש, המצויד במדע ובטכנולוגיה מודרנית, על הטבע. כך יוצרים זה את זה כבני זוג הטבע החדש, מרוסן ומבוית, והגבר החדש שקשור לאדמה ושולט בה. דימוי זה עומד במתח ובניגוד הן לדימוי של היהודי הגלותי ה'נשי' וחסר השורשים, והן לדימוי של הערבי שנכנע לטבע ונשלט על ידו. הנרטיב של קרמון יוצר סיפור דרמטי של מאבק בין 'שחור' ל'לבן', שמתקדם באופן ליניארי אל סופו הטוב – את הפיגור והבערות תחליף הקִדמה והעמק השומם יהפוך לפורה. סיפור זה נשען על סטריאוטיפים קוטביים, מסתיר את האלימות הכרוכה במאבק טריטוריאלי ומצדיק אותה בהיותה חלק מן התהליך ה'טבעי' לקראת קידמה תוך התגברות על מכשולים 'מלאכותיים'. לעומת זאת הנרטיב של שלם הוא רב-פנים, הטבע אינו שומם אלא פלאי ורב גוונים, והוא מציג מספר אפשרויות אליהן ניתן להתקדם בעתיד. למרות מגוון הקולות, הנרטיב של קרמון הפך דומיננטי ויצר אתוס של פיתוח שלו השלכות מרחיקות לכת תוך יצירת דילמות סביבתיות-חברתיות גם בזמננו. את העבר לא ניתן אמנם לשנות אך הדרך בה אנו מספרים את העבר משפיעה על החזון שלנו לגבי העתיד. רק עבר רב-פנים, עבר היברידי ומורכב, פותח את העתיד למגוון אפשרויות.
נגה גלעד
הקרבן והתוקפן: דימויי מראה בנרטיבים של ישראלים המתגוררים ביש"ע
הרצאה זו תעסוק ביחסים הדיאלקטיים שבין אלימות - שימוש בכוח המכוון כנגד האחר - לבין השפה. לאלימות יש ביטויים שונים, אחדים פיזיים יותר ואחדים יותר מובלעים. אלימות אינה בהכרח אירוע תחום בזמן ובמקום אלא היא תופעה רחבת היקף, שעשויה גם להיות מתווכת בידי אחרים. שפת היום יום לעומת זאת מניחה מציאות אונטית, גבולות ברורים, קרבן ותוקפן. יש לשאול, מהי אלימות וכיצד מוגדר מי הם נשאיה ומי הם קרבנותיה? כיצד היא משתקפת או שמא מכוננת בשפה?
ההרצאה תתמקד בחלק ממחקר הדוקטורט שלי שעסק בתהליך ההתמקמות במרחב של ישראלים שעברו להתגורר בשטחי יש"ע - 'התנחלו'. ההקשר ההיסטורי של המחקר הוא תקופה של אלימות גוברת, בין קריסת הסכמי אוסלו להופעת תכנית ההתנתקות. בסיס ההרצאה ממצאים מראיונות נרטיביים שנערכו עם מרואיינים בישובים המיועדים לפינוי בהתנתקות. בהרצאה אראה את ההתמקמות הכפולה ביחס לפלסטינים תושבי המקום: מחד, כמביאי הקדמה והמודרניות ו"גואלים" את המקומיים העניים ומאידך, כקרבנות התוקפנות הלא מוסברת של הללו.
אטען כי בנרטיב האישי מתגלים יחסי היפוך: העצמי מכונן כחלש וקרבן והאחר כאלים ותוקפן. בדרך זו האלימות מנורמלת ומאזן הכוחות הנוכחי מקבל לגיטימציה.
טובה גמליאל
מודל לתקשורת אמפטית: דרך לשנות גישה כדי להבטיח הישג
בהרצאתי אבקש להציג מודל לתקשורת אמפטית (כינויו המקורי הוא 'מודל לתקשורת לא-אלימה'), אשר את עקרונותיו אני מוצאת כבעלי ערך. המודל פותח על ידי ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכולוג יהודי-אמריקני, שהתמחה ביישוב סכסוכים בין קבוצות ובין פרטים, ותורם בתחום זה לפתרון קונפליקטים ברחבי העולם.
המודל מורכב מארבעה שלבי תקשורת בסיסיים, המאתגרים מספר הנחות יסוד תרבותיות בעולם המערבי. שני מובנים למודל המשלימים זה את זה. האחד, ארבעת שלבי התקשורת הם ארבעה משפטי מפתח שמטרתם היא לחשוף את עמדתו הסובייקטיבית של הדובר, ולמנוע ככל שניתן שיפוטים אותם הוא עלול לייחס לזולתו. בהתאם למובן השני, ארבעת שלבי התקשורת הם ארבעה שיעורים בהם נבחנים מחדש מבני החשיבה אותם הפנמנו והפוטנציאל המילולי הטמון בהם לעורר התנגדויות וקצרים בתקשורת.
יש להתייחס למודל כאל שפה חדשה המעודדת את היחיד להפנות תשומת לב למצבו הפנימי, ולתאר אותו, במקום להסתפק בפרשנות פשטנית ומותנית-תרבותית של הסיטואציה. כלומר, ההעדפה היא כלפי ההתבוננות בפְּנים על פני הרושם שיוצר שטח הפָּנים הכמו-אובייקטיבי. בנוסף, אוריינטציית המודל היא כלפי תיקון היחסים בעתיד תוך התייחסות לאירוע בהווה. זהו סוג של מדריך למיתון נטיית ההתחשבנות בין היחיד לזולתו במה שנוגע ליחסיהם בעבר, ומיתון הרגשות המתלווים לנטייה זו – בושה, אשמה וכעס. כמו כן, המודל מחנך להקדים ניסוח הסכמות בדרך ליישוב פערי העמדות בין שני הצדדים. למידתו מחדדת את ההבנה והרגישות כלפי הזולת, ומאפשרת לזהות כשלים בתקשורת בהם לא חשדנו קודם.
ההרצאה תצביע על מקורות יהודיים ופסיכולוגיים הנקשרים במודל, ועל האופן בו ניתן ליישמו בחברה הישראלית. היא תתייחס לשאלות כמו, מה בין אלימות לתיאור "המציאות"? מהו היחס הרצוי בין ניסוח צרכים לניסוח רצונות בתקשורת? כיצד משקפת השפה אי לקיחת אחריות למצבנו? וכיצד ניסוח מילולי קשור בחוסן נפשי ובחוסנם של יחסים בין-אישיים? בנוסף, כאנתרופולוגית, אייחד התייחסות קצרה לתרומתו של המודל לעבודת האתנוגרף, הבא במגע עם תרבויות מוכרות כאילו היו זרות.
יהושע גתי
הדימויים המעצבים את חיינו ומדיניותנו
מוטיבציה: נקודת המוצא של ההרצאה היא שבעידן התקשורת השיח הפומבי הפך להיות מרכיב קובע בעיצובה של המדיניות ובהכשרה פומבית של הלבבות לקבלתה. לפיכך, חשוב לעמוד על מהותו של השיח הפומבי ואפיקי השפעתו על דעת הקהל מזה ועל תרבות השיח מזה.
ההרצאה תתמקד במטפורות בהן אנו נוקטים, כגון: הזמנה לכוס קפה: "אני אוהב לקבל קפה", יאמר הצרפתי, ואף האמריקאי יגיב להזמנתך לצאת לקפה: "אני אוהב זאת". I love it. ואצלנו? "אני מת לקפה". או גם בגילויים אינטימיים שבינו לבינה: "אני מת עלייך".
הכול הוא מלחמה. אנחנו מדברים על "מלחמת" הבחירות, על "נצחונו במערכה" של אולמרט. "(העם) ניפץ את הליכוד". וממלחמה לאמצעי מלחמה: "מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית....אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פיקשש." הקרע בצמרת מפלגת העבודה התרחב: "יורים אצלנו פנימה", זעקה שלי יחימוביץ'. מקור משפטי בכיר: נשיאת העליון המיועדת (דורית בייניש) "מנהלת קרב חפירות נגד מינוי גביזון".
הרצאה זאת—שהיא חלק ממחקר מקיף על הזיקה בין מדיניות לשפה-- באה לטעון שחברתנו היא חברה של התנצחויות, חברה וכחנית שמבוססת על עימותים, כמשתקף במטפורות בהן אנו נוקטים.
מתודת המחקר היא הבלשנות הקוגניטיבית מבית מדרשו של Lakoff המושתתת על מיפוין של הסטרוקטורות החשיבתיות המחלחלות לתרבות ולדרכי חשיבה וממשגות את דרך תפיסת העולם.
תזת ההרצאה היא: שהמטפורות ההתנצחותיות מעצבות את דרכי חשיבתנו והבנתנו את העולם, ומכאן גם את התנהגותנו במישור האישי והלאומי כאחד.
ההרצאה טוענת ‑‑ על-פי דוגמאות מהשיח הישראלי ‑‑שלמטפורות של השיח שלנו נודעת חשיבות מכריעה בעיצוב דרך מחשבתנו בנושאי הביטחון. מטפורות הממשגות את העולם כמלחמה וכעימות התנצחותי מעצבות את דרך החשיבה המדינית-ביטחונית. קיימת אפוא קורלציה בין דיבור למעשה ומדיניות הביטחון של ישראל היא לא אחת תוצר של מטפורות חשיבתיות ולא בהכרח להיפך, שמדיניות יוצרת את השפה. שפה מקבעת את דרכי החשיבה.
היעד: ההרצאה תפתח פתח למיפויו של השיח הישראלי בשאלות מדיניות וביטחון-- על בסיס הבלשנות הקוגניטיבית—על דרכי ההמשגה הישראלית את המציאות הסובבת.
היקף המחקר הכלול בהרצאה: הקורפוס המחקרי מקיף את פרק הזמן שחלף החל מנאומו של רה"מ אולמרט בוואשינגטון בפני המושב המשותף של בית הנבחרים ( 24/5/06) והסנט האמריקאי, נאום הביקורת של דוד גרוסמן בעצרת לזכר יצחק רבין ( (5/11/06 ונאום הפיוס של ראש הממשלה בטקס האזכרה הממלכתית לדוד ופולה בן- גוריון ( 27.11.06) והמחקר כולל מבחר של מאמרי דעות מגיבים, שליבו את השיח הפומבי הן מהעיתונות הכללית והן הפרטיקולארית כגון ביטאוני הציונות הדתית (הצופה, מקור ראשון והדו-ירחון נקודה). מדובר בנאומים מדיניים מרכזיים ומאמרי דעות, שיוצרים מערך כרונולוגי של תקופת ערב החטיפות, שקדמו למלחמת לבנון השנייה, המלחמה גופה, הביקורת עליה ועד לנאום הפיוס של אולמרט בשדה בוקר: פרק זמן בן שנתיים לערך.
בריגיטה האן-מיכאלי
מבט ביקורתי על האספקטים האלימים במוזיקה של להקת "רמשטיין" בהקשר השיעורים ללימוד גרמנית
להקת "רמשטיין" היא להקת מטאל-רוק מגרמניה שנוסדה בשנת 1994 ומפורסמת היום בעולם כולו. הלהקה נחשבת ללהקה הגרמנית (בשפה גרמנית) המצליחה ביותר בכל הזמנים ברחבי העולם. משמעותו של השם "רמשטיין" - "איל ניגוח" מעצימה ומגבירה את תדמית הלהקה והמוזיקה שהיא מייצרת כפראית אלימה ואכזרית.
הלהקה מציגה על הבמה, כמו גם בקטעי הוידיאו, מחזות אלימים וברוטאליים באופן קיצוני. לעתים קרובות הם מדגישים אלמנטים ניאו-נאציים, אם כי מקפידים שלא להיחשב כקבוצה ניאו-נאצית. שיריהם תמיד מנוסחים באופן שיכול להתפרש בכמה פנים מבחינה פוליטית. הסקס הוא נושא עיקרי בטקסטים המאדירים אלימות וכאב. זו הסיבה שהלהקה נתונה תחת ביקורת הולכת וגוברת הטוענת שהופעות אלימות שכאלה מייצרות התרחשויות אלימות של ממש.
גם בישראל רמשטיין זוכה בפופולאריות גדולה. סטודנטים רבים בכתות הלימוד בגרמנית מגלים עניין רב בלהקה ורוצים להבין את הטקסטים של השירים.
הפרזנטציה מעבירה ביקורת על השימוש הקיצוני באלימות בטכסטים ובהופעות של רמשטיין, ומעלה את השאלה עד כמה אפשרי הדבר להגביר את מודעות הסטודנטים לנושא במסגרת לימודי השפה הגרמנית, ולא להניח להם להישאר כצרכני אלימות נטולי כל ביקורת.
רחל ויסברוד
התרגום - מעשה אלים או פייסני?
תרגום ואלימות – הכיצד? הן התרגום הוא גשר בין תרבויות, המאפשר להן להכיר זו את זו מקרוב ולהתעשר האחת מהישגי רעותה. ובכל זאת ארע לא אחת לאורך ההיסטוריה שהתרגום היה כרוך באלימות: כלפי המתרגם, כלפי התרגום, כלפי תרבות היעד שהתרגום נאכף עליה, או כלפי תרבות המקור שאוצרותיה הרוחניים נחמסו באמצעות תרגום לשפת תרבות שולטת (Cheyfitz, 1991; Delisle & Woodsworth, 1995).
יתר על כן, לפי גישות פילוסופיות מסוימות, האלימות כרוכה בתרגום מעצם מהותו. התרגום בא לעולם כתוצאה של מעשה הרס כפול, של מגדל בבל ושל הלשון הכלל-אנושית שהתקיימה עד להריסתו (דרידה, 2002). בתהליך הפקתו מפעיל המתרגם אלימות כלפי טקסט המקור ונחשף לסכנת אלימות מצד המקור כלפיו (Steiner, 2000). יחסי מקור-תרגום דומו ליחסי גבר-אישה, ודווקא מהצד האלים שלהם ( Chamberlain, 1992).
כנגד תפיסת התרגום כמעשה שהאלימות טבועה בו הוצעו גם גישות אחרות, המבליטות את הפוטנציאל הטמון בו לפיוס בין שפות ותרבויות. סטיינר (שם) סבור שהתרגומים ה"בשלים" ביותר צולחים את שלב האלימות ומשיגים פשרה ואיזון בין הצדדים המעורבים במעשה התרגום. בנימין (1993) רואה את התרגום כמהלך של התפייסות בין לשונות, שבו כל אחת מהן מכירה בזרותה של האחרת ואינה מנסה לבטלה. על בסיס דבריו של בנימין הציע הומי באבא מודל של יחסים בין תרבויות, המושתת על משא-ומתן ביניהן בלא דחיית זרותו של ה"אחר" (Bhabha, 1990).
מטרת ההרצאה לסקור את הגישות השונות לתרגום ולדון בשאלה אם הן באות לידי ביטוי בתרגומים עצמם, ואם כן – כיצד. ביות קיצוני של המקור ("חטיפה" בלשונה של Flotow, 1991) עשוי להמחיש, בהקשרים מסוימים, את האלימות המופעלת כלפיו. תרגום מילולי, לעומת זאת, ממחיש את "כניעת" המתרגם למקור; אך מנקודת מבט אחרת מתגלמת דווקא בו תפיסת התרגום כפעילות שבה נפרצים גבולות ה"עצמי" ומתרחשת השלמה עם זרותו של ה"אחר".
ביבליוגרפיה חלקית
- בנימין, ואלטר, 1993 (לראשונה בשנת 1923). "משימתו של המתרגם", תר' נילי מירסקי, חדרים 10, עמ' 47-40.
- דרידה, ז'אק, 2002. נפתולי בבל, תר' מיכל בן-נפתלי (תל-אביב: רסלינג).
- Bhabha, Homi K., 1990. "The Third Space", in: Identity: Community, Culture, Difference, ed. Jonathan Rutherford (London: Lawrence and Wishart), pp. 207-221.
- Chamberlain, Lori, 1992. "Gender and the Metaphorics of Translation", in Rethinking Translation - Discourse, Subjectivity, Ideology, ed. Lawrence Venuti (London and New York: Routledge), pp. 57-74.
- Cheyfitz, Eric, 1991. The Poetics of Imperialism: Translation and Colonization from 'The Tempest' to 'Tarzan' (Oxford: Oxford University Press).
- Delisle, Jean and Judith Woodsworth (eds.), 1995. Translators through History (Amsterdam and Philadelphia: John Benjamins and UNESCO).
- Flotow, Luise von, 1991. "Feminist Translation: Contexts, Practices and Theories", TTR 4:2, pp. 69-84.
- Steiner, George, 2000. "The Hermeneutic Motion", in The Translation Studies Reader, ed. Lawrence Venuti (London and New York: Routledge), pp. 186-191.
עלי ותד
השפעת העברית על כתיבתם בערבית של ערבים מלומדים בישראל
הערבים בישראל לומדים את העברית כמקצוע חובה מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה. כל בוגרי בתי-הספר חייבים להיבחן בלפחות שתי יחידות לימודים בעברית כדי להשיג זכאות בבגרות. הבוגרים הערביים, כביכול, אמורים בעזר לימודי העברית האלה להשתלב בצורה קלה בחברה הישראלית ואף במוסדות להשכלה גבוהה. חלק קטן יחסית מבוגרי בתי-הספר הערביים אכן משתלבים במוסדות להשכלה גבוהה, וחלק קטן מהם אף ממשיך את לימודיו לתארים מתקדמים: תואר שני ותואר שלישי.
תחילה בוגרים אלה מתקשים בהשתלבותם במוסדות להשכלה גבוהה בשל מחסום השפה. ידיעת העברית שרכשו במהלך לימודי התיכון אינה תומכת בהם במידה מספקת כדי שישתלבו בקלות, אך כשהם מצליחים להשתלב, לאט לאט הם מתחילים לשלוט באוצר מילים בעברית שלא תמיד יש לו מקבילות בערבית ו/או שאין הערבי בישראל מודע למושגים אלה בשל לימודיו בשפה העברית.
לכן בבוא חלק מהמלומדים הערביים לכתוב בלשון הערבית הם מנסים להתגבר על חסר זה או שמא אומר לכאורה חסר בדרכים שונות. בהרצאתי זו אנסה לבחון שלושה היבטים:
· מידת השפעת המגע בין שתי השפות האחיות: עברית וערבית על המלומד הערבי.
· כיצד מתגבר הכותב הערבי על החסר באוצר המלים, כשמדובר ברעיונות חדשים מהעולם האקדמי.
· דמיון למצב הפוך בתקופת ימי-הביניים.
עירית זאבי
"לא לאבד את הצפון" – מלחמת לבנון השנייה בראי הפרסומת
רקע: מחקר זה בוחן פרסומות מן העיתונות היומית בתקופת מלחמת לבנון השנייה שעשו שימוש בתכני המלחמה לשם שיווק מוצרים. בהתבסס על ההנחה שפרסומות מגייסות את המציאות כמכשיר שכנוע מטרת המחקר לחשוף כיצד המפרסמים עושים שימוש במלחמה לשם קידום מכירות שירותים ומוצרים ולבחון מגמות מיוחדות העולות מניתוח פרסומות בתקופה הנדונה. הסיבה לתיחום הזמן היא הרצון להגדיר תקופה ספציפית שהשפעותיה באות לידי ביטוי בתחומי חיים שונים.
מתודולוגיה:
קורפוס המחקר – העיתונות הישראלית החל מ-13.07.06 ועד 31.08.06; ה-14.08.06 מציין את סיומה של המלחמה והתמונה הורחבה עד סוף החודש. מדגם העיתונים – שלושת העיתונים המרכזיים של ישראל: "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". דגימת הימים – כל פריטי הפרסומות בעיתונים שהוזכרו בתקופה הנדונה. דגימת פרסומות – המדגם כלל פרסומות בימים שנדגמו ועשו שימוש כלשהו בתכני המלחמה, למעט כ-2% מהפרסומות שנגרעו מסיבות טכניות. בסך הכול כולל המדגם 80 פרסומות (בתקופה זו, יחסית לימים רגילים, לימי הפוגה, היה מספר מועט של פרסומות; כמו כן נמצא בשכיחות גבוהה מופע של פרסומות חופפות שעסקו בתכני המלחמה מטעם אותן חברות בעיתונים השונים).
שיטות המחקר: הניתוח המרכזי הוא ניתוח איכותני פרשני-סמיוטי (אם כי מספר פרמטרים נבחנו באופן כמותי).
ממצאים עיקריים: ניתוח פרסומות בתקופת מלחמת לבנון השנייה מלמד על שימוש נרחב בגילויי פטריוטיזם כאמצעים רטוריים לשם שיווק מוצרי צריכה ושירותים שונים, ובנוסף הוא מצביע על הדרתם של אמצעים אחרים. הרצון להביע אהדה לתושבי הצפון ולתמוך בהם היוו חלק מרכזי במסר השיווקי של המפרסמים, ולשם כך גויסו טכניקות יצירתיות ומגוונות מעולם הפרסום. נראה כי הפרסומת בתקופה הנדונה מגויסת לענייני הכלל ומעמידה את ערכי החברה בישראל, את אמונותיה ובעיותיה במקום עיקרי (בניגוד לימי הפוגה). כן עולה שבניגוד למצופה הפנתה הפרסומת את עיקר תשומת הלב לעורף האזרחי ולא לצה"ל ולחייליים הלוחמים. התבוננות בלשון הפרסומת בתקופה זו מלמדת שהיא לא עושה שימוש בלעז (בשונה מהמקובל בימינו), כנראה, כדרך להבעת הזדהות עם המדינה בשעתה הקשה. בנוסף נמצא שלעִתים הפרסומות "משוחחות" זו עם זו, וכך מנהלות, למעשה, דיאלוג גם עם הקוראים.
קלאודיה זבנוביץ'
מי זוכה ומי מפסיד: עימות משפחתי דרך ניתוח בלשני
ההרצאה תעסוק בסוגים שונים של שיח משפחתי שגורמים לקונפליקטים ואי-הבנות, אותם ניתן לאחד תחת הכותרת "עימות משפחתי". המחקר שעליו מתבססת ההרצאה בוחן את הצורות הבלשניות והמאפיינים הפרגמאטיים של "עימות משפחתי" תוך ניתוח מספר רב של דיאלוגים משפחתיים, ובמיוחד את דרכי הביטוי והמטרות של משתתפי השיחה.
"עימות משפחתי" כאופן השיח מתבססת על התנגשות הדעות גלויה או מרומזת. כמו כן, היא מתאפיינת בחסר יכולת של כל אחד מבעלי השיח לקבל את סגנון ניהול השיח של השני. המחקר שלי מהווה ניסיון הניתוח של טבע המחלוקת במשפחה – מה בדיוק גורם לאי הסכמה ומה מונע היוצרות בסיס משותף במהלך השיח.
ניתן להגדיר דיאלוג כתהליך הארגומנטציה בו משתתף כל בעל השיח. אני טוענת שאופנים שונים ולא תואמים של ארגומנטציה הבאים לידי ביטוי במהלך "עימות משפחתי" מהווים בסיס לאי הצלחה של התקשורת.
כמו כן ההרצאה תעסוק בסגנונות שונים של שפת השיח המשפחתי ואסטרטגיות שונות לביטוי עצמי "בעימות משפחתי".
אוריאל זוהר
שפת התיאטרון – שפת השלום
כאשר אנחנו נדרשים להיבט הבלשני של שפת התיאטרון, האמצעי המתבקש הוא 'ניתוח השיח' (Discourse Analysis ). הרי התיאטרון מנסה לשמש 'מראה לטבע' וגם לשיח בטבע. מחצית הטקסטים המשמשים את הבלשנים לניתוח דקויות, שתיקות בין השורות, כוונות נסתרות ותובנות עמוקות, הם הטקסטים של הרולד פינטר אשר נהג לנסוע ברכבת התחתית של לונדון ולהקליט שיחות אקראיות. שיחות אלה, המאופיינות בהיסוסים, חזרות, משפטים ללא סוף וקפיצות מנושא לנושא, נמצאות ביצירות המופת שלו ובספרי הבלשנות.
לשפת התיאטרון אשר במרכזה קונפליקט, מצטרפת שפת הספרות היפה המשתמשת בסמלים, מטאפורות, דרכי אפיון דמויות ואמצעים אמנותיים אחרים. אך שפת התיאטרון אינה עוצרת כאן כי באמתחתה, כלי הדיבור שלה, נמצאות כל האמנויות הפלסטיות, אמנויות הבמה ואמנות הקולנוע על מגוון דרכי ההבעה שלהן. ואם נוסיף את שפת ההבעה העצמית של המחזאי, הבמאי, השחקנים, התפאורנים, המלחינים, הכוריאוגרפים והקהל, ואת דמיונם היוצר, נקבל סימפוניה אדירה המשתלבת לביטוי מלא של החיים.
התיאטרון כשיטת הוראה מכיל את כל הנדרש ללימודי החיים באמצעות המוח, הנפש והגוף. כל נושא המועלה בתיאטרון ניתן ללמוד וללמד באופן קונסטרוקטיויביסטי באמצעות תהליכים קוגניטיביים של טרנספורמציה של הידע ותהליכים אפקטיביים, בלעדיהם אין לימוד. מומחי חקר המוח רואים בתיאטרון גם את שפת רשתות הנוירונים המפרישים הורמונים המחברים בין החשיבה לרגש. זהו תהליך של חושים ושל תאים המטמיע את נושא הדרמה בתוך השחקן ובתוך קהלו. נוירולינגוויסטיקה יכולה להעיד על כך.
הקונפליקט הנטוע בלבו של התיאטרון מואר מ-360 מעלות ועובר את הפריזמות הפנימיות של השחקנים, הקהל ושאר משתתפי התיאטרון הנתונים אף הם בקונפליקטים פנימיים. הקהל עובר לבסוף קתרזיס ושב לביתו ממורק ומפויס. לכן שפת התיאטרון היא זו שיכולה להטמיע את מטרות החינוך לשלום החותר לדיאלוג בין אויבים, לפתרון קונפליקטים ללא אלימות, למחיקת סטריאוטיפים השוכנים עמוק בלב מינקות, להעמקת תחושת האחראיות כלפי אחינו שעל כדור הארץ והפלנטה עצמה.
תמי יאיר
העימותים האלימים בגן החובה ובמסגרת החטיבה הצעירה והשתקפותם בשפה
המחקר מתאר את השתקפות העימותים האלימים בשפתם של ילדים הנמצאים בגיל גן חובה במסגרת רגילה ובמסגרת החטיבה הצעירה.
בעבר היה קיים ניתוק בין מסגרת גן החובה לבין מסגרת בית הספר. ניתוק זה לא תמיד היה מוצדק מבחינת טובתו של הילד. עם השנים התגבשה החלטה ליצור המשכיות וריכוך במעבר מהגן לכיתה א', וכך נולדה, למעשה, היוזמה של החטיבה הצעירה.
החטיבה הצעירה היא מסגרת חינוכית-לימודית המאחדת בתוכה כיתות גן חובה וכיתות א', הנמצאות יחד באותו מרחב ומתפקדות כיחידה ארגונית-חינוכית-אוטונומית במסגרת רב-גילית (7-5) בתוך בית הספר היסודי (שושני, 1993). העיקרון החינוכי המדריך את החטיבה הצעירה הוא שכל ילד לומד לפי יכולתו ולפי צרכיו בשלב הבשלות שבו הוא נמצא ברצף של גיל 7-5 (ניצן, 1993).
מוכנות לבית הספר נחשבת כמנבאת הסתגלות טובה של ילדים במערכת החינוכית (כהן וגומפל, 2000), ולהסתגלות זו השפעה רבת שנים על ההתפתחות הקוגניטיבית של הילדים ועל הצלחתם בהמשך דרכם האקדמית, וכן השפעה חשובה על התפתחותם הרגשית (Gullo& Burton, 1992).
מוכנות זו המשפיעה רבות על ההתפתחות הרגשית, עשויה למנוע קשיים חברתיים שתוצאתם עלולה להיות אלימות. כאשר ילד מתקשה ליצור קשר עם בני קבוצת גילו ועם המבוגרים המשמעותיים בסביבתו, עלולה להיווצר אצלו ירידה חדה במצב הרוח ובתחושת השליטה והביטחון העצמי (Moor, 1966; Kalman, 1986), והוא עלול להתכנס בתוך עצמו או להתנהג בצורה תוקפנית ואלימה (בסר-בירון, 2003).
הנחת המחקר היא שהמוכנות לכיתה א', הנעשית במסגרת החטיבה הצעירה, מונעת קשיים חברתיים המתבטאים באלימות. ההנחה תיבדק בגן חובה ובגן חטיבה צעירה, וכקבוצת ביקורת תיבדק כיתה א' הנמצאת בחטיבה הצעירה. איסוף נתוני המחקר ייעשה באמצעות תצפיות על הילדים וראיונות עם הגננות/המורות בכל מסגרת.
רוב המחקרים שבחנו את החטיבה הצעירה התמקדו בעיקר במעקב אחר הכניסה לכיתה א' ולא בחנו את השפעת החטיבה הצעירה לאורך השנה. כמו כן, האלימות גואה בחברתנו כבר מגיל קטן, וראוי לבדוק אם יש מסגרת שתפחית התנהגות זו.
דפנה יצחקי
מקומה של השפה הערבית בישראל – אפליה מוסדית או תהליך סוציו-לשוני טבעי?
על אף ההקבלה לכאורה במעמדן הרשמי של השפות עברית וערבית, ישנו פער ברור במקום שתופסת כל שפה בזירה הציבורית הישראלית. הרצאה זו תבחן כיצד בא לידי ביטוי פער זה תוך ניסיון להבין את עמדותיהן של שתי הקבוצות הלשוניות. המקרים שידונו יציגו את הפערים בעמדות האידיאולוגיות-לשוניות בין שתי הקבוצות והניתוח יתמקד בניסיון להבין את מוקדי הפער - מדוע דוברי הערבית חווים את התנהלותה של המדינה בהקשר לשפה הערבית כהתנהלות מפלה המדירה את רגליהם מהמרחב הציבורי, בעוד קבוצת הרב רואה בדרישותיהם של דוברי הערבית בעניין השפה דרישות לא לגיטימיות ומאיימות שאין להיענות להן.
העמדות יבחנו בשני רבדים: (1) עמדות הממסד הישראלי ונציגי המגזר הערבי כפי שבאות לידי ביטוי במסמכים משפטיים ומסמכי מדיניות; (2) עמדות של 'דוברים מן השורה' שנבדקו לצורך מחקר זה באמצעות קבוצות מיקוד ובאמצעות שאלוני עמדות.
המקרים שיבחנו בהרצאה נוגעים למגוון זירות ציבוריות כגון עתירות לבג"ץ בעניין השימוש בשפה הערבית בבתי משפט בישראל, פרסומים ושילוט בשפה הערבית בערים מעורבות, שידורים בערבית בערוץ הממלכתי ובערוצים המסחריים-ציבוריים; שאלת הקמתה של אוניברסיטה בישראל ששפת ההוראה בה היא ערבית, היקף לימודי ערבית בבתי ספר יהודים, מידע בשפה הערבית ע"י פיקוד העורף בזמן מלחמה ועוד.
נקודות המחלוקת העיקריות שידונו סובבות סביב הנושאים הבאים:
- תפקיד המדינה בהסדרת היחסים בין השפות הדבורות בתחומה [תוך בחינת עמדתו של Edwards (1991) בדבר חוסר הנחיצות בהליכה כנגד תהליכי שחיקה במעמדן של שפות מיעוט]
- מידת הרלוונטיות של ההבחנה בין שפתו של מיעוט יליד לשפתם של מיעוטי הגירה [בהתייחס למודל של (1995, 2001) Kymlicka לגבי 'זכויות יתר למיעוטים לשוניים לאומיים']
- הדרישה לשמירה על 'זכויות שפה' ומידת הלגיטימיות לכך [ע"פ תפיסתם של Skutnabb-Kangas & Phillipson]
- המתח בין ערכה הפונקציונאלי והסימבולי של שפה [בהתייחס לתיאוריה של (1991) Bourdieu בעניין שפה כבעלת 'הון סימבולי']
- דו-לשוניותיו של הפרט - יתרון או מכשול [ע"פ ([Lambert (1975
ציפי ישראלי
הבניית המציאות בסיקור נושאים ביטחוניים: ישראל בלבנון 2000-1985
בהרצאה המוצעת אני מבקשת לדון באופיו ובלשונו של הסיקור התקשורתי סביב הסכסוך המתמשך בתקופה של שהיית ישראל ברצועת הביטחון 2000-1985. לשם כך אעשה שימוש בתיאוריות מתחום התקשורת - הבניית המציאות ומסגור. לפיהן, התקשורת אינה מסוגלת לשקף כבמראה את המציאות מאחר שלכל אירוע יש כמה זוויות ראיה. התוצאה היא שבתהליך תיאורו של אירוע, התקשורת מגדירה ומעצבת אותו מחדש וכך היא מבנה מציאות ויוצרת דימויים ומשמעויות. בתהליך זה התקשורת ממיינת את הנושאים לקטגוריות שונות, מחליטה איזה פרטים להדגיש ומאיזה זווית. כך נוצרות סגירויות של משמעויות לגבי נושאים הנוגעים לערכים מרכזיים של החברה. התקשורת עושה זאת החל מבחירה בזווית הצילום, בניסוח שאלות בראיון, דרך מיון הסיפורים שיסוקרו ועד בחירה בשימוש בביטויים ובמילים מסוימות.
במסגרת ההרצאה אראה כי ברוב תקופת המחקר התקשורת שירתה בעיקר את הממסד הפוליטי-ביטחוני ואת תפיסתו בדבר חשיבות רצועת הביטחון. התקשורת חיזקה ותמכה בממסד במספר אופנים: היא העלתה על סדר היום נושאים שהתאימו לממסד והבליטה אותם. נושאים אלה אופיינו על ידי מסגרות פרשנות קבועות שחזרו על עצמן לאורך שנים וכך הובנתה באופן הדרגתי מציאות שנתפשה כמובנת מאליה שתאמה להלכי הרוחות של הממסד. פעמים רבות התקשורת העניקה אותנטיות לגרסה הממסדית באמצעות הצגת דוברים מטעמו, מבלי לפרש את דבריהם. הצגה זו, הקנתה לתקשורת הילה של סמכות ולגיטימציה. כך יצא שהממסד היה זה שקבע את מסגרת ההתייחסות לנושא.
בדרך כלל התקשורת הסתפקה בסיקור ההיבטים הטקטיים של התנהלות צה"ל בלבנון, שעוגן במספר מסגרות פרשנות קבועות. פעילות צה"ל סוקרה לרוב כפעילות תגובה לפעילות המחבלים. נעשה שימוש במסגרת פרשנות של: "אנחנו – הטובים" מול "הם – הרעים" והדגשת הפן הדמוני של האויב. החיזבאללה הוגדר במושגים כגון: "שופע שנאה, קנאי..".1 "..אכזרי עד טירוף"2 ועוד. סיקור זה שירת את התפיסה הממסדית שרווחה ברב תקופת המחקר של "מלחמת אין ברירה" שעתידה להמשך עוד זמן רב, ובכך תרם להתבססות הקונספציה של רצועת הביטחון, ולקיבעון המחשבתי ששרר במשך שנים רבות סביב הסוגיה. סיקור דמוני של האויב לאורך זמן עשוי להפוך ל"נבואה שמגשימה את עצמה".
במקרים בהם היו לצה"ל נפגעים, התקשורת אימצה את גרסת הממסד בדווחה כי פעילות הצבא הייתה תקינה לאור הנסיבות בהן פעל ואם התגלתה בעיה אזי מדובר ב "כשל נקודתי, "טעות של בודדים"3 או "מזל ביש4, ולא בליקוי מערכתי. כן בלט השימוש הנרחב בדפוס מסגור שהבליט את הפן ההרואי של לחימת החיילים. דפוסי סיקור אלה עשויים היו לסייע במניעת שינוי המציאות בלבנון. הם הציגו את המציאות באופן חד ממדי, ויתרה מזו, סיקור טקטי בדרך זו, הביא להתמקדות בהיבטים נקודתיים שנכונים היו לאותו רגע, ומנותקים מהקשר רחב. ברגע שהתקשורת השאירה את הדיון ברמה הצבאית, היא מנעה דיון ארוך טווח בהיבטים האסטרטגיים - במהויות ובפתרונות לבעיית לבנון. דפוס סיקור זה עזר לקבע לאורך זמן את מדיניות הממסד ולהנציח אותו ללא שאילת שאלות ונקיטת עמדה עצמאית ביקורתית השונה מהעמדה השלטת בממסד.
ביבליוגרפיה חלקית
- [1] גולן, אביעזר (1993). "לא נמר של נייר" (מאמר מערכת). ידיעות אחרונות, 26/7/1993, עמוד 2.
- [2] שר הביטחון, משה ארנס ב רבין, איתן (1992). "שני חיילים נהרגו וחמישה נפצעו ממארב לשיירה של צה"ל בדרום לבנון". הארץ, 7/4/1992, עמוד א1.
- [3] ברון גבי (1994). "רבין בוועדת החוץ והביטחון: "טעות של בודדים". ידיעות אחרונות, 2/11/1994, עמוד 3.
- [4] בן-ישי, רון (1990). "טעות בשיקול וביש מזל". ידיעות אחרונות, 30/11/1990, עמוד 4.
איילת כהן וחננאל רוזנברג
'מדברים אל הקירות': גרפיטי ו'אנטי-גרפיטי' – גוש קטיף כמקרה מבחן
כתובות גרפיטי נבחנות בתחומי מחקר שונים: פולקלוריסטיים וסוציולוגיים (למשל:Read, 1978), לשוניים (למשל: Durmuller,1987), בחינת ההיבטים האומנותיים, ניתוחי עומק פסיכולוגיים של מניעי הכתיבה (Goldman, 1997) ועוד.
ההרצאה עוסקת בתופעה הייחודית של כתובות הגרפיטי הרבות שהשאירו אחריהם מתיישבי חבל קטיף במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות בקיץ 2005. יוצרי הגרפיטי פעלו מתוך מודעות להרס המתוכנן של הקירות שעליהם כתבו. מדובר במאות (ואולי אלפי) כתובות, שנכתבו במרחבים ציבוריים כקירות בתים, מבני ציבור, מדרכות ופחי אשפה ובמרחבים פרטיים – קירות פנימיים של מבנים, קירות הסלון המשפחתי, בחדרי השינה ועל גבי המראות בחדרי האמבטיה.
המחקר כלל ניתוח שיטתי של כ‑150 כתובות שונות, שנלקחו ממאגר תמונות שצילמו המתיישבים, החיילים, והאזרחים ששהו ביישובים בעת ביצוע ההתנתקות, וכן מתוך העיתונות ואלבומי המאבק שיצאו לאור לאחר מכן. במהלכו יושמו מתודות מחקר מגוונות כניתוח טקסט תוכני באמצעים לשוניים וסמיוטיים וראיונות עם כמה מכותבי הגרפיטי, בהם ילדים, בני נוער (ובעיקר נערות) ומבוגרים וכן עם כמה מנמעני הכתובות – חיילי צה"ל שבצעו את הפינוי.
ענייננו בכתיבה ייחודית אשר לא רק שאינה נענית ל'חוק הגרפיטי' המותיר את המוען אנונימי, את הנמען לא ידוע ואת הכתיבה כאקט המכוון להנצחה, אלא בהיפוכה המוחלט: עצם מטרת הכתיבה היא ניסיון הנכחה פרסונאלי של הכותב, הנעדר ממקום הכתיבה שלא ברצונו ופונה לנמען בעל זהות מוסדית. הנמען המשתנה: החייל, הממשלה, הבית, היישוב – ובייחוד היעדרותו המוחלטת של נמען כלשהו במקרים רבים (כאשר הכותבים התפנו מרצון קודם ההריסה, וחשבו קודם הכתיבה שכתובות אלה לא יקראו מעולם) – כל אלה מזמנים ניתוח פסיכואנליטי של כתובות הגרפיטי מתוך הקשר תרבותי-פולקלוריסטי. דיון כזה מתאר את הכתיבה כהשלכה קולקטיבית של תחושת החברה התרבותית בה נוצרה הכתובת.
ההרצאה עוסקת בתופעת ה'אנטי-גרפיטי' ובאקט ה'היפוך' דרך הגדרת 'מרחב הכתיבה'. אקט כתיבת הגרפיטי הופך את המרחב הציבורי למרחב פרטי עבור הכותב, היפוך המשקף מצב חברתי מרובד (Nandrea, 1999). התופעה הנחקרת מהווה היפוך של המרחב הפרטי למרחב ציבורי בעצם השימוש בחללי המגורים ובחללים האינטימיים לצורכי תקשורת והנכחה.
ולבסוף, הדיון יקושר לתיאור הגרפיטי במחקר ככתיבה הנותנת פורקן רגשי במהלך התמודדות עם משבר. כך מנותחת תופעת הגרפיטי בכיכר רבין לאחר רצח ראש הממשלה ב-1995. בזמן 'תפר' מעין זה מהווה הכתיבה מעין טקס זיכרון והנצחה (במקום האירוע) ,בניסיון להתמודד עם ההיעדר (Klingman & Shalev, 2001). האם לפנינו התמודדות דומה עם היעדרות ב'מרחב'? שאלה זו תיבחן לאור התופעה הנרחבת של כתובות הגרפיטי שצילמו בני נוער, והוצבו לאחר מכן ב'דפי הנצחה' באתרי האינטרנט הקהילתיים של היישובים.
ביבליוגרפיה חלקית
- Durmuller. Urs. (1987). Sociolinguistics Aspects of Mural Sprayscript (Graffiti), Sociolinguistics, Research Committee on Sociolinguistics of the International Sociological, Netherlands, 17:1; 1-16.
- Goldman, A. (1997). Graffiti Art: An Essay Concerning the Recognition of some Form of Graffiti as Art www.graffiti.org/faq/stowers.html.
- Klingman, Avigdor and Shalev, Ronit. (2001). Graffiti: Voices of Israeli Youth following the Assassination of the Prime Minister, Youth and Society, 32; (4) 403-420.
- Nandrea, Lorri. (1999). Graffiti Told me Everything I Know About Space, Urban Fronts and Borders, Antipode, 1 Jan, 110-116.
- Read, Allen Walker. (1978). Graffiti as a Field of Folklore, Maledicta: The International Jornal of Verbal Aggression 2; 15-31
מלכה מוצ'ניק
"פצצה חכמה" ו"אש ידידותית": השימוש בַּלשון להסוואת האלימוּת
סכסוכים פוליטיים וחברתיים עלולים להוביל לשימוש באלימות, והמלחמה היא כמובן הביטוי הקיצוני של אלימות זו. אחת הדרכים להקל על האזרחים ולרכך את התחושות הקשורות במלחמה היא השימוש בביטויים חיוביים לציון מעשי אלימות ולהזכרת אמצעים שנועדו לכך. דרך זו מוּכּרת בלשונות שונות, אך בחברה המצויה בסכסוך אלים לאורך זמן רב, כמו בחברה הישראלית, התופעה בולטת אף יותר.
הלשון הייחודית המשמשת להסוואת האלימות המלחמתית נחקרה בעשורים האחרונים בארצות המערב ותוארה בעיקר בעזרת תיאוריות הקשורות בבלשנות הביקורתית (critical linguistics) ובחקר השיח הביקורתי (critical discourse analysis). המטרה במחקרים מסוג זה היא לחשוף את האמצעים המשמשים ארגונים רשמיים, כגון ממשלה, צבא ועיתונות, לעידון תופעות של אלימות מלחמתית ולהצגתן באור חיובי בעזרת הלשון (Chilton, 1985; Fowler, 1996; Fairclough, 1995).
בהרצאה זו נעסוק בשימוש בלקסיקון הייחודי המשמש בצה"ל ונראה כי גם בו קיימים מסמנים רבים בעלי קונוטציה חיובית, בעיקר מטפורית, המעדנת ומסווה את המשמעות האמִתית של המסומנים. אחד השדות הסמנטיים הבולטים בשימוש זה הוא תחום הטבע. כך, לדוגמה, כלי מלחמה יבשתיים, ימיים ואוויריים נקראים בשמות בעלי חיים (שועלית, דולפין, ינשוף); יחידות נבחרות נקראות בשמות של פירות (חרוב, דובדבן, שקד) ומבצעים צבאיים נקראים בשמות של תופעות טבע (דמדומי בוקר, הנץ החמה, גשמי קיץ).
שימוש אירוני במיוחד נעשה כאשר מוענקת תכונה אנושית חיובית לתופעה מלחמתית הרסנית, דוגמת "פצצה חכמה" ו"אש ידידותית". ביטויים אלו הם תרגומי שאילה מן השפה האנגלית (smart bomb, friendly fire), אולם שימושם בעברית מבליט אף יותר את הרצון לנקוט שפה נקייה (euphemism), מאחר שהחברה הישראלית מצויה בסכסוך אלים ממושך, ובדרך זו אפשר למתן את תחושת האיום התמידי שהאזרחים עלולים לחוש.
ביבליוגרפיה חלקית
- Chilton, Paul (ed.) (1985). Language and the Nuclear Arms Debate: Nukespeak Today. London & Dover: Frances Pinter Publisher.
- Fairclough, Norman (1995). Critical Discourse Analysis: The Critical Study of Language. Harlow, England: Longman.
- Fowler, Roger (1996). Linguistic Criticism. New York: Oxford University Press, 2nd. ed.
מרינה ניזניק
לימוד רוסית כשפה זרה בבתי הספר התיכוניים בישראל
החל משנת 1990 ועד היום הגיעו למדינת ישראל יותר ממיליון עולים מחבר העמים. המדינה ראתה בהם הון אנושי, אשר עשוי היה לתת תמריץ למדע, כלכלה ותרבות, למרות קשיים מסוימים בקליטתם כך קרה. אוכלוסיה זו הושרשה לאורך שנים רבות בשפה ובתרבות הרוסית, בעת עלייתם ארצה עשתה מאמצים רבים לשמור על תרבותם. יחד עם זאת לאנשים אלה היה חשוב שבעוד ילדיהם לומדים ונטמעים בתרבות הישראלית, לא יאבדו את שורשיהם מבית. משרד החינוך, הסכים לפעול בכיוון זה, ובשנת 91 החלו שיעורי השפה הרוסית בכיתות בארץ. עד שנת 98 השפה הרוסית נלמדה כשפת אם, במתכונת זו נכללו לימודי שפה וספרות, עם הזמן התברר שיותר ויותר תלמידים לא יכולים להשתתף בשיעורים משום שלא שולטים עוד בשפה ברמה מספקת, וזאת משום שהספיקו לשכוח אותה עקב שהותם בארץ.
בשנת 98, התקבלה תוכנית לימודים חדשה, של לימוד השפה הרוסית כשפה זרה. שינוי זה העניק לתלמידים את האפשרות ללמוד את שפת אימם, אך לא פתר את כל בעיות לימודי שפה זו. למרות שבשנת 96 הוכרזה מדיניות חדשה ע"י משרד החינוך, שהכירה לא רק בעברית וערבית כשפות אם ושפות לימוד בכיתה, באנגלית כשפה זרה ראשונה, אלא גם בצרפתית וברוסית בתור שפות זרות בעלות מעמד מיוחד. בפועל לא כולם קיבלו את השינוי היזום, למרות ניסיונם של תלמידים ללמוד רוסית, חלקם נתקלו בסירוב, בשל סיבות כגון, העדר תקציב, פחד מפגיעה בתהליך הסתגלותם של התלמידים העולים וחשש מפגיעה בלימודי העברית של אותם תלמידים. משרד החינוך פתר בצורה חלקית את הבעיות התקציביות בתמיכה ישירה ללימודי הרוסית, שהתבטאה במתן 500 שעות תמיכה שחולקו בין 120 בתי ספר על יסודיים שבהם נלמדה השפה.
בחברה רב תרבותית מודרנית ומערבית אין צורך להוכיח את חשיבותה של שפה זרה, בעשור האחרון החלה הכרה בשפות ירושה (Heritage language). בארצות הברית הוכרזו שפות הירושה כאוצר לאומי, ובמקומות עם ריכוז אוכלוסייה דוברי אותה שפה אורגנו תוכניות מיוחדות לשמירה ולימוד שפה זו (לדוגמה ספרדית בקליפורניה ובאריזונה),
בארץ אמנם צורך זה אינו מובן מאליו. בתיכונים בהם נלמדת השפה, לא מאפשרים את כמות השעות אשר מחייב משרד החינוך. מצב זה חייב להשתנות, פיקוח על התיכונים חייב להתגבר.
מרבית המורים המלמדים את השפה הרוסית בבתי הספר בישראל, מלמדים את השפה כשפת אם. אלה עברו השתלמות באורך של כשנה, אך במצב הקיים המורים זקוקים להדרכה מקצועית מקיפה יותר. יש לארגן השתלמויות לגישור פער זה.
חומרי לימוד נגישים אינם קיימים בכמויות הנחוצות, ולא תמיד עונים על הדרישות המתודולוגיות, יש להגדיל את הכמות לשפר את האיכות. יש לשנות את יחס המפקחים, המנהלים לשפה ולתרבות העולים ולעודד את שימורה.
לישראל, רוסית היא לא עוד שפת מהגרים ולא עוד שפה זרה, לתרבות הישראלית יש שורשים עמוקים בתרבות הרוסית. ההיסטוריה העברית לטוב ולרע קשורה בהשתלשלות האירועים בבריה"מ. אובדן השפה הרוסית ברמת מדינה תגרום לאובדן הפיתרון לבעיות היסטוריות ותרבותיות רבות. בכל הנוגע למצב כיום, רוסיה היא גורם מרכזי בזירה הבינלאומית, שמירה על יחסים חמים עמה הוא יתרון שאין לזלזל בו. ידע השפה עלול להקל על יצירת קשר זה.
ולבסוף, עתידה של השפה הרוסית כמקצוע לימוד בארץ, יהיה מבחן לחברה הישראלית, כחברה סובלנית ורב תרבותית, כולנו תקווה שתעבור מבחן זה בהצלחה.
יאיר עדיאל
חייפות, גוּלן ואיהוד בנאי: סכסוכים לשוניים ופוליטיים בכתיבתו של סייד קשוע
בהרצאה זו אני מבקש לדון בקשר בין אלימות וסכסוכים פוליטיים ובין מושגי יסוד בתורת הלשון: תרגום, שמות-עצם פרטיים, מבטא, דקדוק, פרגמטיקה וכתיב. את הדיון אערוך בשני מישורים. במישור התיאורטי אדון בהצעות ובתיאוריות באשר למושגים אלה בהגותם של הוגים בתחומי הבלשנות והפילוסופיה של הלשון: ג'ון אוסטין וג'ון סרל, ולטר בנימין ודיונו בפעולת התרגום, וז'ק דרידה והצעותיו באשר למושג שם-העצם הפרטי.
את המישור הראשון, הרחב, אצמצם בדיון למישור שני, כלומר לבחינה של כמה מילים ורעיונות העולים בטורים מאת העיתונאי והסופר סייד קשוע המתפרסמים בעיתון 'הארץ'. קשוע, שלו עצמו יש מעמד של מתרגם בין תרבויות, מרבה לעסוק בטוריו בשאלות על היחס בין הערבית והעברית, בשאלות על מבטא, על כתיב, ואף בשאלות על כינון ידע לשוני. דיונים אלה של קשוע הם פוריים ביותר לדעתי לבחינה מחודשת של היחס בין הפוליטי והלשוני, וניתן למצוא בהם עניין רב באשר לקשר בין לשון וזהות ובין אלימות וסכסוכים אתניים. מקרה הבוחן של המילה 'חייפות', הלא היא 'התחייבות', יעסוק, בעקבות ולטר בנימין, במושגים של תרגום, התחייבויות וחובות בין שפה לשפה. מקרי הבוחן 'גוּלן' ו'איהוד בנאי' יעסקו בשאלת הייצור והתפקוד של שמות עצם-פרטיים, וזאת בקשר לענייני מבטא וכתיב מצד אחד, ולעניין הגבול בין הפרטי והציבורי, מצד אחר.
ליאת פרידגוט-נצר
חיבוק הדוב: גילויי חמלה בבתי המשפט כמניפולציה רטורית*
רות ודני נחמני עברו תהליך רפואי ומשפטי ארוך וכואב בכדי לאפשר להם לבצע לידה באמצעות פונדקאית. מבוקשם ניתן להם, אולם אז דני רצה לעצור. האם בית המשפט ייענה לתביעתו של דני לעצור את התהליך שיהפוך אותו לאב בעל כורחו? או שמא ישהה לתחינתה של רותי להמשיך בתהליך ההשתלה שייתן לה סיכוי אחרון להפוך לאם? התנגשות בין שתי זכויות היא לעולם התנגשות אלימה, באשר הענות לזכותו של אלמוני תהווה בהכרח פגיעה בזכותו של פלוני. כיצד יעצב בית המשפט את ההתנגשות בין הזכויות? וכיצד ההבניה המילולית תשפיע על התוצאה הנורמטיבית?
ההליך המשפטי הוא הליך מילולי, כתבי הטענות, תצהירים, חקירות ולבסוף פסק הדין. ההליך המשפטי במדינת ישראל הוא הליך אדורסרי המתנהל כדו-קרב בין הצדדים לו. בהליך כזה משחיזים הצדדים את מילותיהם זה כנגד זה. עם זאת, התנצחות זו ממוסדת ומפוקחת בידי שומרי סף, האמורים מחד לאפשר את פורקנה, ומאידך למתן אותה על ידי הצבת גבולות ומתן פתרונות. שומר הסף האחרון הוא בית המשפט. בית המשפט, מנהל את הקרב מתוך מטרה להוביל לסיומו. ידועה האמרה כי בית המשפט אין חרב לו ולא ארנק וכל כוחו נשאב מאמון הציבור. לפיכך היינו מצפים כי פסקי דין, בניגוד לכתבי הטענות, יהיו שדות לא אלימים, לא שדות פרחים, אך גם לא שדות מוקשים. כמו כן, היינו מצפים כי תהיה הלימה בין התכנים והצורות המילוליות בפסקי הדין לבין ההוראה הנורמטיבית שהם מייצרים. בהרצאה זו אבקש לדון בסכסוך משפטי דרך הטקסט המבנה אותו, פסק הדין. הדיון ישען על אסכולת ה-NARRATIVE LEGAL SCHOLARSHIP. ברוח זו, אשתמש בתיאוריות נרטולוגיות לניתוח פסק דין נחמני. נקרא טקסט שכולו אמפטיה, רוך וחמלה, אולם הוראתו הנורמטיבית מנוגדת לשפה המעצבת אותו. יתר על כן, החמלה וההזדהות המיוצרים בתוך פסק הדין אינם אלא מניפולציה רטורית שנועדה להכשיר את הקרקע לתוצאה הנורמטיבית שאינה עולה עימם בקנה אחד. פסק הדין משתמש בשפה לעצב מודל אתי בתוך המבנה הסיפורי כחלק מהמנגנון התקשורתי של הטקסט ועושה בו שימוש מניפולטיבי. כך נמצא כי גם האתיקה נופלת שדודה למרגלות הפואטיקה של השפה.
*ההרצאה היא חלק ממחקר מקיף הנעשה בנושא בתחום משפט וספרות בנושא של אתיקה שיפוטית.
דפנה צמחוני
פלסטין/פלסטינים או פלשתינה/פלשתינאים: גלגוליו ומשמעויותיו של המונח בראי הסכסוך הישראלי-ערבי
ההרצאה המוצעת תעסוק במקור המונח פלסטין/פלסטיני, בהתפתחותו ובמשמעויותיו ושימושיו בזיקה לסכסוך ישראל-ערב. בהרצאה יידונו העניינים הבאים:
המקורות ההיסטוריים של השם פלשת/פלשתים בתנ"ך וגלגולו למונח PALAESTINA בתקופת השלטון הרומי; משמעות השם 'פלסטין' תחת שלטון האסלאם; חידוש השימוש במונח פלסטין ו‑Palestine ומשמעותו התרבותית-לאומית בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה-20.
השימוש במונח פלשתינה (א"י) Palestine על ידי המנדאט הבריטי: מה בין פלסטין בערבית לפלשתינה או ארץ ישראל בעברית?
השימוש במונח בתעתיקים השונים בשפות העברית, ערבית ואנגלית מאז שנות ה-1990 ומשמעויותיהם הפוליטיות. מה בין ערביי ארץ-ישראל/ערביי ישראל לפלסטינים תושבי ישראל?
השימוש במונח 'פלסטינים' לעומת 'פלשתינאים': המשמעות התרבותית-לאומית של התעתיקים השונים בשפה העברית.
ניצה קרן
"שירה פוליטית כאן ועכשיו"
ההרצאה המוצעת בזאת מבקשת לבחון את הנושא העומד במוקד הכנס השנתי ה-6 של האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה – "השתקפות העימותים האלימים בשפה", באמצעות שני טקסטים פואטיים: שירו של דן פגיס, "תרגילים בעברית שימושית" מתוך ספרו מלים נרדפות (1982), ושירו של אמיר גלבע "בעלטת", מתוך שירים בבוקר בבוקר (1950 – 1953).
שני המשוררים (כל אחד על פי דרכו) מפליאים לעשות שימוש חתרני בכלי השפה העברית – על תיבת התהודה העשירה שהיא מזמנת לכותב המיומן. תבניות לשון שגורות ומבנים תחביריים לוגיים רווחים, שמהדהדים בהם טקסטים מוכרים מן המקורות התרבותיים הידועים, משמשים בידם לצורך הבעת מחאה חברתית פוליטית. תחת מסווה של תרגילי לשון תמימים, החפים (על פי רוב) ממשמעות פוליטית או חברתית, משמיע פגיס את אחד משירי המחאה הנוקבים ביותר שידעה החברה הישראלית. באמצעות הליכה לוליינית על קו התפר החמקמק שבין הוראה משמעות ומובן, הוא מלהטט על קו השירה, במטרה לקעקע את היסודות שעליהם מושתתת הוויה המקומית. החברה שהוא מציג היא חברה שסועה אלימה וכואבת ואין היא מבשרת לפרטיה כל נחמה. שימוש וירטואוזי לא פחות בתבנית השירית מפגין גלבע, ההופך את המערכת השירית על פיה. תוך הצגת עימות חריף בין היחיד לבין החברה שבה הוא חי (אנו חיים) – חברה המתכחשת להשלכות מעשיה ההרסניים, הוא מזעזע את אדני היסוד של המערכת הנורמטיבית המנהלת את חיינו – כאן ועכשיו. שניהם גם יחד מטיבים להמחיש את הטענה כי אפשר (גם אפשר) לעשות שימוש חתרני ב"כלי האדון" (בלשון הביקורת הפמיניסטית) לצורך פירוק ביתו. השפה – "שפת האב" (בלשונו של לאקאן) – "שפת החוזה החברתי" היא המסייעת אמצעי ביד שני המשוררים, מטובי היוצרים ואניני הטעם של השירה העברית, לצורך פירוק ממלכת ההגמוניה.
יוליה שוורצמן
"שימוש במושגי העוצמה והכוח כאמצעי עיצוב של דמות האישה הדתית לאומית"
בשנים האחרונות, לנוכח השתלבותן ההולכת וגוברת של נשי היהדות הדתית- לאומית בהוויה הכלל-ישראלית ובפעילות האידיאולוגית-פוליטית, נתעורר הצורך ביצירת דימויי נשיות חדשים שיתפסו את מקומם של הדימויים המסורתיים של רוך, עדינות, צניעות, אשר הפכו ללא רלוונטיים. ואולם בחברה מסורתית הקניית נורמות התנהגות והעברת מסרים חינוכיים נעשית באמצעות יצירה של דגמים לחיקוי. דגמים אלה מבוססים על פי רוב על הדמויות של גיבורי המקרא. גם במקרה הנדון עיצוב דמותה של האישה הדתית-לאומית נעשה באמצעות "עדכון" דמויותיהן של גבורות המקרא. מי שמוביל מגמה זו הוא הרב שלמה אבינר, מהמנהיגים הבולטים של היהדות הדתית לאומית. בשנים האחרונות פרסם הרב אבינר שורה של ספרים שבהם הוא דן בדמויותיהן של נשי המקרא בהקשר חדש זה. התופעה הבולטת בספרים אלה היא שימוש עקבי במושגים של עוצמה וכוח, כמו גם במושגים מתחום הצבא וההווי הצבאי, בעיצוב הדמויות הנשיות. כתוצאה מכך מייחס הרב אבינר תכונות של אומץ, העזה, לקיחת סיכון ותכנון אסטרטגי לכל הדמויות הנשיות החיוביות במקרא ללא יוצא מן הכלל. ואולם תכונות "גבריות" אלה המיוחסות לנשים נתפסות על ידו כחיוביות רק בזכות היותן נעדרות מניעים אגואיסטיים או רצון להעצמה. זאת ועוד, גיבורות המקרא הפועלות בדומה לחיילים בשדה הקרב או למצביאים אמורות לעורר הערצה ולהפוך לדגמים חינוכיים לא בגלל אישיותן החזקה כשלעצמה, אלא בזכות פעילותן האידיאולוגית, לאומית או משיחית. כתוצאה מכך מקבלת נשיות מעודכנת זו משמעות תפקודית בלבד, כשבפועל הדימוי המסורתי נותר כמעט ללא שינוי. ההרצאה תעסוק בדימויים אלה ובתפקידם בעיצוב דפוסים מגדריים חדשים.
מרי-קרולין שורקי
הכתובת על הקיר ,הפצצה מתקתקת: הביטויים האלימים והמסרים הכפולים של ה "ראפ" הצרפתי
ה"ראפ" הצרפתי הוא אחד ז'אנרים המובילים ביותר בתחום המוזיקה בצרפת כיום. תופעת ה"ראפ" מחייבת בדיקה בשל שתי סיבות עיקריות. הראשונה קשורה לצרכניים של ה"ראפ" ,השנייה לתוכן השירים.
ההרצאה תדון בביטויים האלימים ובמסרים הכפולים שמובלים בשיריהם של להקות המפורסמות ביותר. בו זמנית היא תתמקד באימפקט שנוצר בקרב בני הנוער המוצאים דרך מסרים אלה כלי להבעת תסכולם ומחאתם נגד החברה הצרפתית כולה.
מיכאל שפירא
שפת השיח אודות האחר: על דפוסי כתיבה בקהילת המודיעין
גורמי המחקר באגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) אמונים על יצירתם ופיתוחם של מושגים אודות האחר על מנת לחולל דיון ישראלי רלוונטי. לאור זאת, עיסוקם של גורמים אלה כרוך בשימוש מושכל בשפה. כיום, חלק ניכר מהקשר של גופי המחקר המודיעיני עם בני שיחם הישראלים (קובעי מדיניות, מצביאים, וכיו"ב) הוא בדמותם של מסמכי מודיעין. גופי המחקר המודיעיני באמ"ן מהווים קהילה מצומצמת למדי בהיקפה בעלת דפוסי עשייה ייחודיים. בכלל זאת, קיימות בקהילה דרכים מקובלות לכתיבת מסמכים מחקריים.
תופעה מקובלת במסמכים אלה היא ריבוי מירכאות, בהשוואה לדפוסים הנהוגים בקהילות אחרות הפועלות באמצעות המילה הכתובה (עיתונות, ספרות וכו'). ננתח את אופן השימוש במירכאות וננסה לעמוד על הסיבות לשימת היתר של מירכאות במסמכי המודיעין. נטען שתופעה זו קשורה קשר הדוק להקשר החברתי המיוחד של הקהילה ונועדה לתת מענים מסוגים שונים לקשיים בהם נתקלים חבריה - הדיון אודות האחר מצד אחד, והתקשורת עם בני השיח הישראלים מצד שני.
שוש שקד
אינטראקציה טיעונית-פולמוסית – מנוף לאלימות מילולית
העימות המילולי האלים תוקף סוג מסויים של שיח שעל פי קריטריונים סוציו-פרגמטיים מסווג כשיח טיעוני-פולמוסי, כלומר שיח שמהלכיו השיחיים הדומיננטיים הם ארגומנטטיביים ווכחניים.
בהרצאה זו אציג את השתקפות האלימות המילולית בשיח אינטראקטיבי מהסוג הטיעוני-פולמוסי כפי שהוא מתרחש בתוכנית הרדיו "זהבי עצבני". נראה כיצד מנגנון מבני אינטראקציוני התנגדותי-לעומתי מהווה זרז ליצירת ארגומנטציה ווכחנית-תוקפנית שמובילה לשימוש במבנים לשוניים בעלי אוריינטציה של אלימות.
בחינתה וחקירתה של האינטראקציה בשיח זה ובכלל נשענות על קריטריונים סוציולינגוויסטים המשקפים את הסוציולקטים המגוונים של הדוברים, על קריטריונים מבניים-לשוניים המתמקדים במיצוב הלשוני, לפיו המשתתפים ממקמים את עצמם בשיח ביחס לאחרים וביחסים בינם לבין עצמם, על היבטים פרגמטיים המשקפים את פעולות הדיבור, אסטרטגיות השיח ואסטרטגיות השיחה, ובעיקר מתבססת החקירה על קריטריונים מבניים אינטראקציוניים הקשורים וכרוכים בתיאורית חקר השיחה (Conversation Analysis), שעיקרי מטרותיה הם בחשיפת הדרכים והצורות של ההידברות האנושית.
הצבת הטיעונים בשיח זה מקבלת את תוקפה מן המבנה האינטראקטיבי הפנימי, כלומר יחסי הגומלין בין הדוברים, תגובותיהם, הפעילויות השיחתיות והדינמיקה הנוצרת מהן הם אלה אשר מעניקים לשיח את תוקפו ואת איפיוניו כשיח ווכחני.
שיח הפעילות במבנים דיאלוגיים מסוג זה מבוסס על שרשור פעילויות התנגדותיות הבאות לביטוי באמצעות קיטוע והפרעה ברצף השיחה ובהפרה מכוונת של מאזן הכוחות בין הדוברים.
ההפרעה על פי הצ'בי (Hutchby, 1992) היא ערך מבני שיחתי, שבאמצעותה הדוברים הופכים רצף של שיחה לשיחת עימות או פולמוס. להפרעה ברצף תורים הדיבור מספר פונקציות שיחיות עיקריות: אמצעי התגרות במאזין- המתקשר, הצבת מהמורות המקשות על המאזין המתקשר לבטא רעיון מגובש ושלם ורכישת שליטה ועוצמה בשיחה. לפיכך, ההפרעה מתבצעת באמצעות פעילויות שיחתיות וכחניות קלסיות המתבטאות בטכניקה של "ספקנות מקצועית" וכוללות מימדים של אתגור, הכחשה והתנגדות, המתבטאים באסטרטגיות מבניות וכחניות כמו: הטלת ספק באיכות המידע ובאמינות הדובר, דפוסים של הכללות, הכרה והתנגדות, קיטוע באמצעות ביטול דברי המאזין, אמירות קביעתיות שערורייתיות ליצירת ויכוח, עמידה על סטיה מכוונת מהנושא וניצולה לליבוי הויכוח, היצמדות לנקודת המוצא, כתוצאה מכך נוצר השימוש בפעולות דיבור מעוררות ומאתגרות ויכוח הכוללות ריטוריקה של בוטות ולקסיקון שלילי עשיר.
ביבליוגרפיה חלקית
- די-נור, תשמ"ח = מ' די-נור, עיון במבנה הדיאלוג של מחזות עבריים לאור תורות חקר השיחה, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", ירושלים, האוניברסיטה העברית, תשמ"ח.
- האצ'בי, 1992 א' = Hutchby, I., "Confrontation Talk: Aspects of `Interruption` in Argument Sequences on Talk Radio", Text, 12/3 (1992), pp. 343-371.
- לנדאו, 1988 = ר' לנדאו, הרטוריקה של משלב הנאום הפוליטי בישראל, תל-אביב, עקד, 1988.
- שגלוף, 1968 = American Anthropology, 70/6 , "Sequencing in conversational openings" Schegloff, E.A., pp. 1075-1098. , (1968)